מאגר סיפורי מורשת

שמי אולגה בובטקו ואני רוצה לספר את סיפור חיי:

נולדתי בשנת 1964בבלרוסיה בעיר גורודוק. נולדתי במשפחה ענייה והייתי בת יחידה להורי. לא היה לנו הרבה כסף. למדתי בבית ספר רגיל והיו לי הרבה חברים. בכיתה  הייתי העוזרת של המורה. נהגתי להיות אחראית, ולדווח על המתרחש בכיתה. כשהייתי ילדה קטנה, אני וחברותיי ארגנו קונצרט ליד הבית, וכל השכנים יצאו החוצה להתבונן בנו. הם התלהבנו מאוד ולפעמים גם נתנו לנו כסף . היה לנו שדה ליד הבית בו גידלנו ירקות טריים ואני עזרתי להורי לשתול ולקטוף את הירקות.

החיים לא היו טובים וכמו שנהגו לומר בביתי: "החיים לא היו סוכר" כלומר לא מתוקים כמו סוכר. באותה תקופה, כל האזרחים היו שווים והעשירים היו רק אנשים ששרתו בממשלה, וכן היו שודדים רבים, שלא תפסו והענישו אותם, אלא הממשלה נתנה להם גיבוי, והם התעשרו והיו שותפים, ועזרו לממשלה ששלחה אותם לבצע פעולות לא חוקיות עבורה.

עם סיום בית הספר יסודי עברתי עם משפחתי לגור בעיר אחרת, ולמדתי שם בחטיבת ביניים, בבית ספר טוב יותר. עם סיום חטיבת הביניים, ההורים שלי הסבירו לי  שקשה להגיע לעבודה טובה, ולכן עלי לבחור מקצוע פרקטי, כדי שאוכל להתפרנס. מאחר ואהבתי להכין עוגות, וידעתי שבישול והכנת מאכלים הוא צורך קיומי, החלטתי ללמוד בישול ואפיה, והפכתי להיות קונדיטורית.

סיימתי את קורס הקונדיטורים ואת הקולג' וקיבלתי תעודה אדומה. זו תעודה שמעניקים לאנשים שסיימו בהצטיינות. תעודה זו מאוד עזרה לי בחיים, ובזכותה התקבלתי לעבודה טובה.

סיפור האהבה של סבא וסבתא

את בעלי הכרתי כשהלכתי לפארק עם חברות. הלכנו במטרה לטפס על מתקן מאתגר ומפחיד, אולם פחדתי מאוד אז התיישבתי על ספסל, בו ישב בחור שלא הכרתי. התחלנו לדבר וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. אחרי חודש וחצי התחתנו. החתונה הייתה מאוד צנועה כי החיים באותה תקופה היו צנועים, ולא היה כסף לערוך חתונה מפוארת, לכן פשוט ישבנו עם קרובי משפחה בביתם, וכך ציינו את חתונתנו. למחרת חתני  לקח אותי בהפתעה ליער, שם הקמנו אוהל, והיינו בו כמה ימים בשקט רק אני ובעלי. היה שם נהר ובעלי דג דגים ואני אספתי פטריות ביער. זה היה מאוד רומנטי ומרגש.

אחרי שנה נולד בני הבכור(אבא של דוד) ולאחריו נולדו לי עוד שני ילדים. אנחנו יחד כבר ארבעים שנה, חיים באושר ובכבוד הדדי אני עובדת בקונדיטוריה ובעלי נהג קטר ברכבת. יש לנו חמישה נכדים. אנחנו חיים עדין בבלרוס, ומאוד רוצים לעלות לחיות בארץ עם הילדים והנכדים שלנו, שעלו לפני מספר שנים. לצערי נושא העלייה לארץ נדחה,  כיוון ששברתי את הרגל וגם בגלל הקורונה.

תקופת המלחמה

כשהתחילה מלחמה עם אפגניסטן ב1979 בעלי עבד  כנהג רכבת והיו צריכים לקחת אותו להילחם, אבל ברגע האחרון החליטו שהוא יישאר. הרבה מאוד אנשים מתו במלחמה, והיו אלה זמנים קשים. לא היה כסף היו פיצוצים רבים, ועוד הרבה אירועים קשים לא רק בבלרוס או רוסיה אלא בכול ברית המועצות. גרנו באותה תקופה אצל חמותי, עם שלושת ילדינו ובעלי עבד מאוד קשה ,כדי לחסוך מעט כסף. גרנו שש נפשות בחדר אחד קטן, עד שחבר של בעלי השאיל לנו כסף, ורכשנו דירה טובה יותר. זהו חבר מאוד טוב שנחשב כבן משפחה. כשהמלחמה הסתיימה רכשנו דירה חדשה כיום אנו ממשיכים להתגורר בבלארוס שנינו עובדים, ומחכים להזדמנות לעלות לארץ ולהתאחד עם ילדינו.

הזווית האישית

סבתא אולגה: " אהבתי מאוד לשוחח עם הנכד שלי דרך הווטסאפ. ראיתי אותו בווידאו והוא העביר לי את הזמן בשיחות ושאלות, כששברתי את הרגל, ומאוד נהנתי לספר לו על חיי דוד: "סיפור האהבה של סבתא וסבא היה מאוד מרגש בשבילי, ולא ידעתי על קיומו עד שהכנתי את העבודה"