מאגר סיפורי מורשת

שמי מנחם זלמן רובינסון, על שם סבא של אבא שלי, זלמן, ומנחם על שם החודש שבו נולדתי "מנחם אב". שם החיבה שלי: זמי, כך נקראתי בפי הורי. אין משמעות לשם המשפחה רובינסון. יש שיאמרו שהפרוש הינו בן של אבן רובי שהיא אבן יקרה ולימים עבדתי ביהלומים. יש לי שתי אחיות, אחות גדולה בשם רינה ואחות קטנה בשם נחמה.

הוריי

שמו של אבי הינו צבי רובינסון (שכונה הירשלה) שנולד בעיר קובנה אשר בליטא. שם אמי: שולמית – פרדל רוזנבלט שנולדה בעיר ראדום אשר בפולין. שניהם נולדו בשנת 1909, שניהם עלו לארץ בשנת  1936 ושניהם נפטרו בשנת 1997. הורי הספיקו לעלות ארצה כל אחד בנפרד ונפגשו בארץ. שניהם איבדו את רוב משפחתם אשר נשארו בליטא ובפולין ונרצחו בשואה.

נולדתי  בתאריך 30.6.1945 בישראל, בבי"ח בלינסון בפתח תקווה. היום אני בן 77. הגובה שלי היה 50 ס"מ , משקלי 3.560 ק"ג ואני נולדתי ג'ינג'י. ברית המילה שלי נערכה בבית הכנסת של בית החולים עם כיבוד של קפה ועוגה.

בילדותי

אמי שולמית סיפרה שהייתי מאוד רזה ושעד גיל שש, אני אכלתי רק גבינה ושוקו. עד היום אני לא אוהב להריח שוקו ואת לעומת זאת את, יעל, מאוד אוהבת שוקו! בגיל שש אני התחלתי לאכול לחם ועוד מעט מאכלים.

שפת הדיבור בבית ההורי היתה יידיש. אבי ידע לדבר רוסית ואמי פולנית, בינהם הם דברו יידיש. אני לא רציתי ללמוד שפה זו מכיוון שיידיש הזכירה לי את הגלות ולכן אני דיברתי רק עברית.

שעות הפנאי שלי בצעירותי

השירים האהובים עלי היו השירים של החיפושיות, אלביס פרסלי ושירי ארץ ישראל. הזמרים אהובים עלי  היו אסתר עופרים, יהורם גאון, ואריק איינשטיין. המשחקים אשר אהבתי לשחק בהם בילדותי היו 4 מקלות, ג'ולים, "סבתא סורגת", חבל, 5 אבנים, 7 אבנים, מחבואים, תופסת, כדורגל וכדורסל. מכיוון שלא היה כסף להורים, היינו מתגנבים למגרשים לצפות במשחקי כדורגל. זכור לי שפעם אחת נשברה לי הרגל מהקפיצה מעל הגדר של המגרש! היה סיפור ילדות שאהבתי במיוחד "עיזה ושבעת הגדיים". היו לי גם תחביבים: איסוף בולים וכדורגל, עד היום אני אוהד של הפועל פ"ת ויש בידי את אוסף הבולים שאבי ז"ל ואני אספנו.

הייתי חבר בתנועת נוער שנקראת "הנוער העובד והלומד", אני וחברי נפגשנו כפעם בשבוע ויצאנו לטיולים. רוב חברי ילדותי, עדיין חברים שלי היום. למדתי וגרתי מאז ומתמיד בשכונת פג'ה שבפתח תקווה. שם למדתי בבית הספר הממלכתי, את בית הספר היסודי אהבתי במיוחד מכיוון שהיתה גדר משותפת לביתי וכשאני הייתי שומע את הצלצול, הייתי עובר דרך הגדר והולך לכתתי. המקצועות האהובים עלי היו: גיאוגרפיה, היסטוריה וכמובן ספורט. עד היו יש לי זיכרון טוב בהיסטוריה וידיעת הארץ ואני מאוד אוהב לטייל בארץ ולגדל פרחים.

זיכרונות ילדות

אני זוכר מילדותי בבית הורי, שעל מנת לקרר את המזון היה לנו "מקרר קרח". היה לנו ארגז קרח. ברחוב, היתה עוברת עגלה עם בלוקים של קרח והיה איש שמחלק קרח. היו מחלקים את הקרח עם מלקחיים, עוטפים את הקרח בשק יוטה, ושמים את בלוק הקרח בארון המקרר כדי שיקרר את המזון. הקרח היה נמס ואז היו צריכים לקנות עוד בלוק קרח חדש. אנחנו הילדים היינו אוכלים את חתיכות הקרח.

כשהייתי בן תשע, בא לבקר אותנו דוד שלי מאמריקה, הוא ראה שאנחנו חיים בעוני והוא שאל מה אנחנו רוצים. אבא שלי אמר שאנחנו רוצים "פריג'ידר", כך כונה מקרר אמיתי. קבלנו את המקרר הראשון בכל השכונה, בשנת 1954. כל השכנים באו לראות את הפלא! זה היה עדיין נדיר. המקרר לא היה דיגיטלי, הקרח היה בתוך תא המקרר בצורת גושים, הקרח היה מתאסף והיינו צריכים לבטל את פעולת המקרר ידנית, על מנת להפשיר את המקרר, עד שהקרח נמס וזאת כדי שיהיה מקום למזון. המקרר החדש הרעיש, היה צריך להפשיר מידי שבוע וזה יצר חוסר נוחות, האוכל נספג במים (מקרח שהפשיר) ואז נוצרו ריחות לא נעימים.

היום יש לנו שני מקררים בבית וקשה לדמיין את החיים ללא המקרר.

אני זוכר כשלמדתי את בר המצווה שלי, את ההפטרה. הרב שלימד אותי נרדם באמצע השיעור ולא ידעתי מה לעשות… חגיגת בר המצוה שלי הייתה בביתי בפיג'ה בפ"ת והיה מאוד שמח ומרגש כי אני בן יחיד בין שתי אחיותי.

היחסים עם הורי היו טובים, פעם אמי שלחה אותי לקנות חלה ונתנה לי 5 גרוש (סכום גדול יחסית לאותה תקופה). אני אבדתי את הכסף ופחדתי שאמי תכעס, אבל היא לא כעסה. מימי החגים, זכור לי במיוחד חג הפסח, שולחן גדול ומסביב המשפחה. עד היום אנו שומרים על מסורת זו. אני אוהב מאוד את המרק של פסח עם הלוקשלך, אטריות מיוחדות לפסח.

שירותי הצבאי בצה"ל

שירתי בצבא הסדיר בין השנים 1963 עד נובמבר 1965. הייתי מ"כ (מפקד כיתה) של פרחי טייס ויחד איתם עברתי קורס צניחה ולכן במילואים שירתי בצנחנים. שירתי בחטיבה ששיחררה את ירושלים במלחמת ששת הימים ביוני של שנת 1967. במלחמת יום הכיפורים, הגדוד שלי חצה את תעלת סואץ בשנת 1973. אנחנו היינו הראשונים שחצו את הגדה המערבית של תעלת סואץ בסירות גומי והאחרונים ליציאה ממצרים אחרי הסכם ההפרדה (הפסקת האש). במלחמה זו נהרגו כמה מחברי, חבר אחד בשם חיים, נהרג ממש לידי ובני תומר – חיים, נקרא על שמו.

במלחמת ההתשה משנת 1967 עד 1970, שירתי בתור חייל בצנחנים. עד היום, יש לי קשר טוב עם אלמנתו של חיים ולנכדה שלה קוראים תומר!

תעסוקה

אחרי הצבא הלכתי לקורס של קודחי נפט ועבדתי כעשרה חודשים בקידוח נפט בראש זוהר (ליד ערד), עבודה קשה מאוד. לכן החלטתי שאני אלך ללמוד קורס קציני רדיו על אונייה. תוך כדי הקורס, למדתי ועבדתי בתחום היהלומים בתור מלטש יהלומים במפעל. התקדמתי מהר מאוד והיה לי כסף לקנות אוטו.

לימים הכרתי את אשתי וויתרתי על הים, כעבור שנה נולדה מירב, בתי הבכורה. אחרי מלחמת יום כיפור, הייתי חצי שנה מגוייס, כשהשתחררנו, נתנו לנו ללמוד על חשבון המדינה, ועשיתי קורס של נהגי מוניות. לגיס שלי היתה מונית מרצדס, הבנתי מהר שהעבודה אינה מתאימה לי (עלולים לעלות למונית פושעים) והספיק לי יום אחד בעבודה בתור נהג מונית.

מאז חזרתי לתחום היהלומים. עבדתי ביהלומים, ליטשתי יהלומים במפעל ולמדתי את המקצוע. לאחר מכן היה לי מפעל יהלומים משלי ברחוב בר כוכבא בפתח תקווה. הייתי גם בעל משרד יהלומים בבורסה ברמת גן. את היהלומים שליטשנו במפעל מכרתי בבורסה ברמת גן. אז היו שנים טובות של פרנסה ולאחר מכן פחות טובות בתחום. משנת 1973 עד הפנסיה (לפני הקורונה) עבדתי בבורסה ליהלומים ברמת גן.

ציטוט שאני נוהג תמיד לומר: "איזהו העשיר השמח בחלקו". כשהיינו במצב כלכלי טוב לאו דווקא היינו מאושרים יותר והיו דאגות כמו לחץ בעבודה וחזרתי מאוחר הביתה ופחות ביליתי עם המשפחה. היום טוב לי עם המשפחה, הנכדים, טיולים בטבע ומהפרחים בגינה שלי שאני נוהג לטפח מזה שנים. זאת גם כשיש לי פחות הכנסה וכשאין לי פנסיה, מכיוון שלעצמאים בעבר לא היה נהוג לחסוך לפנסיה ולא היה חוק פנסיה חובה.

זוגיות עם תקווה אשתי – המשפחה שלנו 

בת דודתה של תקוה, אשתי היתה בחבורה שלי. יום אחד קניתי זוג כרטיסים למועדון "אריאנה" ביפו וידידה שלי לא יכלה להגיע. בת דודתה של תקוה, הביאה את תקוה חברתה במקומה וכך הכרנו. לאחר חצי שנה שיצאנו הצעתי לה נישואין באותו מועדון אריאנה במסעדה שם. אני הייתי ממוצא אשכנזי ותקוה עלתה בגיל ארבע מעיראק עם הוריה וששת אחיה. לפני החתונה, אני ותקוה התחננו לאחיה שיסכימו שנתחתן. הצעתי לה נישואין באילת ומאוד פחדנו מהתגובה של אחיה השמרנים.

בזמנו תקוה היתה דתיה ואני חילוני, משפחתה לבסוף קיבלה אותי וקבענו תאריך לחתונה בתאריך 20.08.1970, באולמי גיל בפתח תקווה. תקוה עבדה כמורה בבית ספר דתי והיא התנהגה בחתונה לפי כללי המסורת. הוזמן רב אשכנזי דתי מאוד (הרב מילר) והיו שני עוזרים לידו שגם הם היו דתיים מאוד. הקידוש היה תחת כיפת השמיים ולאחריו נכנסו לאולם, בתוך האולם בירכו את שבע הברכות. תקוה היתה צריכה להקיף אותי שבע פעמים. הרב הקריא את הכתובה והכריז על כ- 50,000 לירות, סכום גבוה מאוד לאותה התקופה. את ירח הדבש חגגנו בראש הנקרה, בנהריה, בכנרת וגם ביקרנו בעיר מעלות, היכן שתקוה עבדה בגיל 18. אני ואשתי תקוה יצאנו לירח דבש עם רכב הפרינס שלנו.

היה קטע מצחיק שהיה לנו עם הרכב: לפני שמכרתי אותו רצינו לעשות טיול אחרון באילת עם חברים. ישנו באוהל בחוף הים ותקוה בבוקר נעלמה וחשבתי שהיא הלכה לאיבוד והגיעה לירדן… בסוף הסתבר שהיא יצאה לסיבוב הליכה לבדה בים. את הרכב הזה מכרתי ב- 11,000 לירות על מנת לקנות דירה שעלתה לנו אז 16,000 לירות.

במהלך השנים נולדו ארבעת ילדינו: הבת הבכורה – מירב גורן, נולדה לאחר שנה של נישואין עם אשתי תקוה. הוא נולדה בתאריך 9.08.1971 , בדירה ברחוב סביון בפתח תקוה. מירב היא בתי הבכורה. בחרנו בשם זה כי זה היה שם מאוד פופולרי באותה התקופה שאהבנו ומשמעותו מים רבים. זכור לי כשחזרתי לביקור ממלחמת יום כיפור בשנת 1973, מירב לא הכירה אותי, נבהלה ובכתה כשראתה אותי עם זקן.

דקלה רובין נולדה בתאריך 2.11.1974 (הצהרת בלפור), בפ"ת, ונקראת כך משום שלמירב כשהיתה קטנה, היתה חברה טובה שקראו לה דקלה. מירב בקשה מאיתנו שיקראו לאחותה דקלה ואנו הסכמנו. גם את יעל, נולדת בדיוק באותו התאריך של דודתך דקלה בתאריך: 2.11.2010.

חגית אלווס, אימא שלך חגית, נולדה בליל הסדר בתאריך 21.4.1978 בפ"ת ובשל כך קבלה את השם חגית. מספרים בכל ליל סדר שבתי הבכורה מירב שמעה שנולדה לה עוד אחות, היא אמרה: "אוף, עוד בת…" והיום הן החברות הכי טובות.

תומר – חיים רובינסון, תומר הוא בן הזקונים. נולד לנו בן לאחר שלוש בנות. שמו ממשפחת הדקלים כפי שנקראת אחותו דקלה. כשהוא נולד בתאריך 22.7.83 בפ"ת חגגו לו ולמירב מסיבה משותפת, מירב חגגה בת מצוה ולתומר ברית מילה.

תמונה שלי עם תקוה והילדים מבת המצווה של מירב והברית של תומר

הזוית האישית

סבא זמי: תמיד אמרו לי שיעל נכדתי דומה לי כשנולדה. נהניתי מאוד לשתף את יעל בסיפור חיי היא הקשיבה והיתה מאוד סקרנית וגם השתעשעה ממני כילד שלא אוהב שוקו ושהייתי שובב. יעל התרשמה מאוד מסיפורי הצבא הילדות וההכרות עם סבתא שלה

יעל:  למדתי המון דברים על סבא שלא ידעתי, משחקים של פעם לפני הטלפונים הניידים. למדתי מושג חדש מקרר קרח – כשסבי וסבתי היו ילדים עדיין לא היה להם מקר, אלא ארגז קרח וקשה לי לדמיין איך זה היה לחיות ללא מקרר. למדתי שסבי טיפוס מאוד חיובי וכך גם אני. אהבתי מאוד את התמונה שהוא היה קטן וחמוד רציתי לציין שהתמונה שהוא היה תינוק עברה פוטושופ במקור התמונה בשחור לבן ואני מדמיינת אותו כתינוק הגינגי שנולד שמחתי לעשות עבודה זו.