הינדה-איילה נולדה בשנת
1933/4 ברחוב מידלרסקה 8 בעיירה טומשוב-לובלסקי בחבל לובלין. העיירה
טומשוב-לובלסקי הייתה ידועה כקהילה יהודית כבר למין המאה ה-16, בימי גזרות
ת"ח-ת"ט 1649-1648 המיטו חיילי
חמיילניצקי הרס וחורבן על הקהילה. בין הרבנים המפורסמים שנולדו וחיו בעיירה היו ר'
מנחם-מנדל מורגנשטרן ה"רבי מקוצק", ר' יעקב ליינר ובנו ר' מרדכי-יוסף
מחבר "מי-השילוח" ור' שמעיה מחבר הספר "סיעתא דשמיא".
הוריה של הינדה-איילה: זאב-וולף
ברקו ואטל מלץ (לבית בלייכר(
ערב המלחמה מנתה המשפחה
חמישה ילדים: הבכור לייבל-אריה-לייב/לובה, שמואל, ליפא (עץ=אילן), הינדה, וחיהל'ה –
תינוקת שאך נולדה. אביה של הינדה-איילה, שהיה חייל בצבאו של פרנץ יוזף במלחמת
העולם הראשונה, עסק במסחר בעיקר בעיר וורשה שם שהה כל הקיץ מפסח ועד סוף אלול.
בחגי תשרי ובחורף שהה בבית. לאמה הייתה מכולת קטנה בבית וגם עסקה בהחמצת מלפפונים
עבור מסעדה בעיירה. משפחתו של אביה, כמו גם רבים באזור צפון גליציה, היו מקורבים
לחסידות בלזא.
תחילת המלחמה
בטומשוב-לובלסקי
בסוף קיץ 1939 חזר אבא של
הינדה-איילה, זאב, מוורשה לטומשוב וסיפר שבמהלך הנסיעה ברכבת הופצצה הרכבת ממטוסים
גרמניים והנוסעים נאלצו מספר פעמים לברוח לשדות. בתחילת ספטמבר 1939 החלה
הינדה-איילה ללמוד בכיתה אלף. הינדה-איילה זוכרת שימים אחדים לאחר מכן, עת שיחקה
בחוץ עם חברותיה, הופיעו מטוסים בשמיים, הינדה-איילה וחברותיה הצוהלות רצו הביתה
בתמימות ובשמחה לספר על המראה הנדיר, תוך כדי כך הופצצה העיירה, נשברו חלונות הבית
ושברי זכוכית נכנסו לתוך האוכל של אביה ופצעו אותו מעט. בימים הבאים הפציצו
הגרמנים את העיירה ממטוסים. 6.9.1939 כ-150 יהודים נהרגו בהפצצות, בית-המדרש ובתי
תפילה עלו באש והתושבים ברחו לשדות. הינדה-איילה נפצעה בראש וביד באחת ההפגזות
הראשונות, עת התחבאה בשדה. היא אושפזה בבית-חולים תחת הכיבוש הגרמני. הינדה-איילה
זוכרת חיילים גרמניים מתרחצים ומתגלחים על יד המשאיות וחייל גרמני שראה אותה עם
התחבושת על הראש הושיט לה שוקולד. ב-13.9.1939, ערב ראש-השנה, כבשו הגרמנים את
העיר, רצחו יהודים, חטפו והתעללו וכפו עבודות קשות. בערב סוכות כבשו את העיר חיילי
ה"צבא האדום" הרוסי, וכעבור שבוע הם נסוגו לקו גבול שנקבע בהסכם
"מולוטוב-ריבנטרופ", לחיילים הרוסיים הנסוגים הצטרפו כאלפיים מיהודי
העיירה, כחלק מההסכם, שעברו לאזורי הכיבוש של ברית המועצות וביניהם המשפחה של סבתא.
גורל היהודים שנותרו
בעיירה
בעיירה טומשוב-לובלסקי
נשארו כ-3,500 יהודים. ב-3.1942 נשלחו כל יהודי העיירה מעל גיל 32 שנותרו בגטו
למחנה ההשמדה בלז'ץ (דרך צ'יישנוב). ב-22.5.1942 (ערב שבועות) נערכה אקציה שנייה –
גברים, נשים וטף רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו במשאיות לבלז'ץ. ב-27.10.1942 חיסלו
אנשי גסטפו עם כוח עזר פולני את אחרוני היהודים שנותרו בעיר. רבים מיהודי העיירה
והאזור שעברו לבריה"מ הועברו מזרחה לסיביר. רבים מהם מתו במגפות, בתחלואים,
בקור וברעב. רוב הנשארים שהצליחו לשרוד את שנות המלחמה ברוסיה חזרו לפולין בשנים
1946-1945 וכמעט כולם עלו אחר-כך לישראל.
קורות
הינדה-איילה ומשפחתה בשנות המלחמה
הינדה-איילה
ומשפחתה הובלו ע"י הרוסים בקרונות רכבת סגורים מאזור אוקראינה למזרח רוסיה
לערבות סיביר המיוערות המושלגות והלא מיושבות, בתקופת החגים של שנת לקראת חורף
1940 הם הובאו לאזור "אלטוייסקי ראיון" שם בערבות יער מושלגות
("טייגה") שיכנו אותם ב"ברק" – צריף עץ
ארוך בודד שחולק לחדרים. הצריף הנוסף היה במרחק של כ-3
ק"מ. המבוגרים אולצו ע"י הרוסים לעבוד בעבודה מפרכת ומתישה של חטיבת
עצים ושינועם ביערות הטייגה וכן לדאוג למצוא לעצמם מזון, מים, אוכל ועצי הסקה בקור
המקפיא של סיביר. אביה של הינדה-איילה החזיק מעמד בעבודה זו שבעה ימים ואמה ארבעה-עשר יום ושניהם חלו (בטיפוס ובדיזנטריה)
ונפלו למשכב. עיקר הנטל
של קיום המשפחה במקום נפל על האח הבכור (אז כבן 14) לובה, שנאלץ לבוסס בשלג כדי
להביא מים לשתייה, לבישול ולרחצה ממרחקים. סבא חטב עצי הסקה לבישול וחימום ודאג
למעט אוכל. בתקופה זו
של חורף 1940 חלו רבים ובעיקר זקנים וילדים שמתו במקום ללא עזרה רפואית. ליפא חלה
ומת ראשון, אמא של איילה, אטל, חלתה ומתה מדיזנטריה ונקברה בשלג על ידי לובה
(מכיוון שאביה היה חולה) על יד הברק, ואיילה שחלתה בקדחת. רק באביב
1940 לעת הפשרת השלגים הגיעה עזרה רפואית, לעת הזו פינו את שמואל/יק החולה
ל"בית-חולים", מאז כנראה נותק איתו הקשר ולא נודע גורלו.יותר מאוחר
לקראת חורף 1941 החליט לובה, שנחלש ואף איבד את מאור עיניו-זמנית, לעזוב את הצריף
לכיוון עיירה סיבירית באזור, נגד רצון אביו ונגד הוראת השלטונות. זאת כיוון שלובה
חשש שגורלו יהיה כמו גורלם המר של אמו ואחיו שמתו במחלות וקור ורעב. באביב לאחר
חורף נוסף (חורף 1941) במקום, אביה התחזק והחליט לעבור ל"ברק" צריף אחר
באזור, שמע שיש בו תנאים פחות צפופים, כי כבר נפטרו שם רבים, וכי חי שם יהודי
נוסף. שנת 1943
הורשו השוהים ב"ברקים" לעזוב את המקום, הינדה-איילה, אביה וחיה
עברו לעיר הסיבירית הסמוכה גורוט-בינסק שם
חיו כשנתיים עד לסיום המלחמה (1945-43).
קורות
הינדה-איילה ומשפחתה לאחר סיום המלחמה
בשנת 1945, עם תום המלחמה, התגלגלו הינדה-איילה, אביה וחיה בעגלות וברכבות במרחבי מזרח-אירופה
החרבה וההרוסה, חזרה לפולין בניסיון להגיע חזרה לטומשוב-לובלסקי לראות מה נותר.
הפולנים לא אפשרו ליהודים לחזור לעיירותיהם ושלחו אותם לגור עם פליטים יהודים
אחרים בעיר הגרמנית הנטושה וורוצלב. הן
ניזונו מתפוחי אדמה שנותרו בשדות נטושים שהשאירו הגרמנים שנסוגו מהעיר בחופזה.
העלייה
לארץ
בוורוצלב
אביה של הינדה-איילה שמע שהג'וינט (ארגון
סעד יהודי) ואונר"א (ארגון סעד ופליטים של האו"ם) אוספים ילדים יהודיים
פליטים ונוער יהודי בעיר ביטום ומעבירים אותם ל"עליית הנוער" על מנת
להכינם לעלייה לא"י. אי לכך שלח לשם את בנותיו. למעשה מרגע זה נפרד סבא מבנותיו שעלו ב"עליית הנוער"
למשך כ-12 שנה. אבא של
הינדה-איילה עלה לארץ רק בשנת 1958 כשאת רוב שנותיו בפולין אחרי המלחמה עשה בקרקוב
ובסביבותיה כשהוא עוסק באיתור, איסוף, ותיקון ספרי תורה וספרי קודש. אבא העלה
מפולין ספר תורה קטן אותו נתן כנראה לאחד מאד"מורי חסידות לעלוב-קרלין, אליהם
היה מקורב בבני-ברק ובירושלים. בביטום שכבה
הינדה-איילה בבית חולים בשל זיהום-גידול דלקתי בבית השחי (אבצס) מתקופה זו היא זוכרת את טיפולן המסור של הנזירות
האחיות, ואת הדיונים אם לצרפה או להפרידה מקבוצת הילדים שהמשיכה לדייבליץ. מביטום
הועברו הינדה-איילה ואחותה חיה ברכבת יחד עם עוד בני-נוער למחנה בדייבליץ ע"י
פראג בצ'כוסלובקיה, שהיה מחנה ריכוז בזמן
מלחמה. במקום זה נותחה בבית השחי להוצאת
האבצס. יותר מאוחר
הועברו לצרפת למוסד באקסלבן ואח"כ במומרנסי. עד תום
מלחמת השחרור עברו האחיות
ל"קיבוץ" של "פועלי אגודת ישראל" בהנוביל מאוחר יותר
עברו לסאן-פייר באזור גרנובל. אח"כ
הועברו ילדי "עליית-הנוער" דרומה לעיר הנמל מרסיי הנמצאת לחוף הים
התיכון, לקראת ההפלגה לארץ-ישראל. מ-1947- 1949 חיכו השתיים בצרפת לאישור עליה
לארץ.
העלייה לארץ
הינדה-איילה
עלתה לארץ-ישראל לנמל חיפה באונייה "פאן יורק" במסגרת "עליית
הנוער" בשנת 1949. בהפלגה לא
היה להם הרבה מה לאכול. לא היה להם לחם היו רק קרקרים וסרדינים. היא עדיין זוכרת
את טעמו של התפוז הראשון שקיבלו בחיפה. מחיפה שלחו
אותם לכרכור, שם גרו בצריפים (במחנה צבאי בריטי נטוש ששימש כמוסד לילדי עליית
הנוער), התנאים היו קשים במיוחד. בנים
בגיל צבא גויסו לצבא בחורף. בכרכור הפרידו בין אחים ובין אחיות. חיה נשלחה לנחלת
יהודה על יד ראשון-לציון והינדה-איילה משמשת לה אחות ואפוטרופסית, מבקרת ודואגת
לצרכיה. והיא הועברה למוסד עליית הנוער בירושלים שם גרה כשנתיים. בתקופה זו
עבדה הינדה-איילה למחייתה במספר מקומות, בעיקר בירדני – בית חרושת
למנעולים ומפתחות. שם הכירה את שמעון שהתגורר בבני-ברק.
נישואים
היא נישאה
בר"ח אלול שנת תשי"ד (1954) כשהיתה כבת תשע-עשרה ושמעון בן עשרים ושמונה.
לחופה לוותה סבתא ע"י לאה יעקובוביץ
קרובה רחוקה של סבא שמעון וע"י מרים פרידלר אשתו של קרוב משפחתה. לאיילה שני ילדים בן ובת. הבת כבר לא
בחיים והבן נשוי גר בדולב. האח היה בברית-המועצות ורק בפעם השלישית אישרו לו לעלות
לארץ בתמורה לכופר. ונפגשו לאחר 19 שנה. אביה ניפטר בגיל 88, אחותה בגיל 48.
תשע"ה 2015
מילון
ברק צריף עץ ארוך בודד שחולק לחדרים ובו שיכנו יהודים בתקופת השואה
ציטוטים
”בהפלגה אכלו רק קרקרים וסרדינים. בחיפה טעמה בפעם הראשונה תפוז“
