מאגר סיפורי מורשת

אבא של סבתא שלי (אלכסנדר) הגיע לארץ בשנת 1920 במסגרת תכנית הכשרה של השומר הצעיר. הוא היה מראשוני העלייה השלישית. הוא עזב את ביתו מאחר שהיה יתום מאם מגיל צעיר והיה בסכסוך מתמיד עם אביו, שהיה מאוד דתי. אלכסנדר האמין בנכונות הציונות ובנה כבישים בארץ, למרות התנאים הקשים ולעיתים גם המחסור במזון. לדוגמא: ביום אחד אכלו רק ארוחת צהריים וביום שאחריו אכלו רק ארוחת ערב. הוא היה חבר בקיבוץ של השומר הצעיר שממנו הוקמו אחר כך הקיבוצים בית אלפא, משמר העמק ורמת יוחנן. הוא סיתת אבנים לבניינים ועבד בגדוד העבודה בירושלים.

בשנת 1925 אימא של סבתי (נטליה, בעברית רחל, שכונתה "אלה"), שהייתה בת הדודה של אלכסנדר והתכתבה אתו, הגיעה ארצה לביקור ונשארה. הם התחתנו בירושלים באותה השנה, ואחרי כמה שנים הם נסעו לצ'כוסלובקיה כדי ללמוד (הם למדו בצ'כוסלובקיה, כי הייתה בה פחות אנטישמיות). היא למדה רפואה והוא למד הנדסת חשמל. כאמור הם למדו בצ'כוסלובקיה כי בפולין, ארץ מולדתם, קיבלו ללימודים מספר מאוד מצומצם של סטודנטים יהודים. בתום שנות לימודיהם הם חזרו ארצה וגרו בקריית מוצקין, ישוב קטן ליד העיר חיפה, כל כך קטן שלא היו בו אפילו מדרכות, רק בתים, בית כנסת אחד, בית ספר אחד, שני גנים, צרכניה ומועצה מקומית. נטליה, אימא של סבתא שלי, הייתה אחת מרופאות הנשים הראשונות בארץ. בשנת 1936 היא ילדה את סבתי, אילנה.

בשנת 1940 ילדה בת דודתה של נטליה וחברתה הקרובה תינוקת, ונפטרה בערך שבוע אחרי הלידה ממחלה שהייתה נפוצה באותם זמנים, קדחת היולדות. התינוקת הקטנה, נעמי, ואביה, סנק (בעברית נתנאל), עברו לגור עם סבתי. שתי הילדות גדלו כאחיות, כאשר לכל אחת מהן שני אבות ואימא אחת. כאשר נעמי הייתה בת 5 וסבתי אילנה הייתה בת שמונה, סנק התחתן שנית ולקח אתו את נעמי. למרות שנעמי לא גרה יותר עם משפחתה של סבתי, ההורים של סבתי תמיד התייחסו אליה כאל בת ואף הורישו לה חלק מהירושה. לאחר כשנה נולדה אחות של סבתי, עירית, שהייתה חירשת מלידה. בגלל החירשות היה לה קשה ללמוד לדבר, משום שהיא מעולם לא שמעה מילים וצלילים. אך אמה תמיד עזרה לה, האמינה בה ותמכה בה, עד כדי כך שהיא הצליחה ללמוד לדבר עברית ואנגלית בצורה שוטפת ולסיים תיכון רגיל. עירית התחתנה עם אדם בשם עודד גולדשטיין, שהיה חירש ועיוור, וילדה שני בנים בריאים ושומעים, שי ואורי. בשנת 1986, עירית, אחות של סבתי, נפטרה בגיל 39 מדום לב.

כאשר סבתי הייתה בת 11 וגרה בחיפה, התקבלה החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. היא מספרת שכולם ישבו במתח סביב הרדיו, וספרו את הקולות (לפחות שני שליש מהקולות היו צריכים להיות בעד כדי שההחלטה תתקבל). בניגוד לכל החששות, ההחלטה התקבלה וכל האנשים פרצו לרחובות בשמחה וחגגו בריקודים. כבר למחרת בבוקר נפלו הקרבנות הראשונים במלחמת השחרור.

סבתי למדה בתיכון "חוגים" בחיפה, הלכה לתנועת הנוער השומר הצעיר ולאחר סיום לימודיה הלכה לצבא, לחטיבת הנח"ל, והשתתפה בהקמת הקיבוץ "חורשים". בשנת 1956 היא התחילה ללמוד כימיה בטכניון, ועשתה 3 תארים. במהלך לימודיה, בשנת 1989, סבתי הגיעה למסיבה שנערכה בבית של סבי, דן, לאחר שהוזמנה בידי אחיו, אברהם ז"ל. היא הכירה את סבי במסיבה ולאחר שנה, בשנת 1959, בתאריך ה 19 לפברואר, במהלך חופשת סמסטר בטכניון, הם התחתנו. לאחר שגמרה את התואר הראשון, התחילה סבתי לעבוד בטכניון בתור  אסיסטנטית ומדריכה לכימיה, ובשנת 1962 נולד דודי, ערן.

בשנת 1966 עברו סבי, סבתי, ודודי למדיסון שבארצות הברית ושם סבתי עשתה פוסט-דוקטורט עם פרופסור מקומי בנושא כימיה תיאורטית ותהודה מגנטית. בשנת 1967 נולדה דודתי, דליה, ובשנת 1972 חזרה המשפחה לארץ כדי שהילדים יגדלו בישראל, אך הפעם לעיר ירושלים. בשנת 1974, לאחר מלחמת יום כיפור, נולדו אבי (יואב) ואחיו התאום אהוד (אודי). בשנת 1980 התגייס לצה"ל דודי ערן, וחתם לקורס טייס של שנתיים שאחריו הוא הפך לטייס מסוקי תקיפה. בשנת 1985 עברה המשפחה לגבעת המבתר ואבי ואחיו אודי למדו בבית הספר העממי מעלות דפנה, ואחר כך בתיכון רנה- קאסן. בשנת 1989 חזרו סבי, סבתי, אבי ודודי אודי לארצות הברית וגרו בקליפורניה, בלנקסטר, מוהאבי, על גבול מדבר, שם סבי עבד בהקמת שדות סולריים של חברת "לוז" הישראלית- אמריקאית. אודי ויואב אבי סיימו את התיכון בלנקסטר והחליטו לחזור לבדם לארץ כדי ללמוד במכינה באוניברסיטה, כיוון שבארצות הברית לא מקבלים תעודת בגרות. הם סיימו את המכינה בהצלחה והתקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים, אך שניהם העדיפו להתגייס לצה"ל, אבי במודיעין ודודי בחייל התותחנים. בשנת 1991 חזר סבי לארץ לאחר שחברת לוז פשטה את הרגל, ובשנת 1993 הצטרפה אליו סבתי. לאחר שחזר לארץ, לא מצא סבי עבודה בתור מהנדס בשל גילו המבוגר יחסית (57) והחליט להקים בית הארחה (bed and breakfast) בשם 'בית 57' בעיר ירושלים, שהיה קיים במשך 25 שנים בהצלחה גדולה. בארץ, בתחילה סבתי עבדה על מחקר באוניברסיטה העברית, אך לאחר שלוש שנים היא יצאה לפנסיה ועבדה עם סבי בבית ההארחה. סבי וסבתי גרים במבשרת ציון שליד ירושלים ומבקרים אותנו מדי שבוע. שאר המשפחה (מלבד דודי אודי ומשפחתו אשר גרים בסידני שבאוסטרליה), גרים בישראל.

הזוית האישית

סבתא אילנה: אני חושבת שזו תכנית מאוד מרשימה שנותנת הזדמנות לנכדים להכיר את המשפחה ולהתרשם. במקומות אחרים כנראה לא היה זמן או אירוע שבו הסבים והסבתות היו יכולים לחלוק את סיפור משפחתם עם הנכדים.

הנכדה נטע: מאוד נהניתי מהתכנית, היא לימדה אותי הרבה על ההיסטוריה של משפחתי, למדתי ממנה מסרים חשובים וזכיתי לבלות זמן איכות עם סבתי.