מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל שפירא, במסגרת שיתוף פעולה של תכנית הקשר הרב דורי והתאחדות הסטודנטים הארצית, אני מעלה אל מאגר המורשת סיפור תיעוד אודות קורותיה של סבתי, מלכה ברנט ע"ה, אל מאגר המורשת של התכנית. את הסיפור ליקטתי ויצרתי מדברי אמי.

"שנת תש"ה. הרכבת הייתה מלאת פליטי מלחמה. שמחתי על כל קילומטר שהרחיק אותי מגרמניה. החוצה! החוצה! שמחה גדולה מלאה את ליבי אך השמחה הייתה מוקדמת מדי. לאן אלך? אל מי אפנה? לא חשבתי על כך קודם, רק רצון אחד מילא את ישותי – לצאת מן הגיהנום הזה. פתאום התבהר לי שאני בודדה בעולם… ירדתי מהרכבת ופרצתי בבכי. לא היה איתי שום פספורט או תעודה מזהה אחרת, מלבד האישור שהבריטים נתנו לניצולי המחנות, עליו הופיעו שתי אותיות: "D.P". (אדם עקור). עמדתי והמשכתי לבכות, אינני יודעת לאן אפנה. לפתע ניגש אלי עובד רכבת ואמר לי – כאילו קרא את מחשבותי: "יש פה כתובת שאני מכיר, ושם תמצאי אנשים כמוך". הוא רשם לי בצ'כית כתובת על פתק, ואני שמחתי שיש לי לאן לפנות, הלכתי זמן רב ולבסוף מצאתי את היעד – פנימיה שארגן הג'וינט.

בכל עיר גדולה באירופה הקים הג'וינט בבית יהודי נטוש פינה חמה עבור השרידים הניצולים. הם הקימו שם מטבח גדול, דאגו למיטות רבות, סידרו מקלחות וכל מה שנחוץ לחסרי בית כמונו. כשהגעתי הייתה שעת ערב, וקיבלתי מיד ארוחה ומיטה מוצעת. חשתי שיש לי בינתיים תחליף לבית, אני לא אבודה.

למחרת בבוקר יצאתי לרחובות פראג לראות מה מתרחש, מה שראיתי בחוץ הדהים אותי. עמדה קבוצה של פליטים, ובמרכזה יהודי צעיר לבוש חליפה חדשה, אלגנטית, מחזיק בידיו תיק מעין 'ג'יימס בונד'. הוא דיבר בקול רם כך שיכולתי לשמוע, ובפיו סיפור שחצני: הוא נוסע לארצות שונות, קונה מצרך יסוד בארץ אחת ומוכר אותו ביוקר לאנשי ארץ אחרת, בה מורגש מחסור מאותו מצרך. באותה תקופה אחרי המלחמה, כל מדינה סבלה ממחסור במצרך אחר. אצלנו חסרה, למשל, משחת שיניים, וכד'. סחר זה היה בלתי חוקי, אבל האנדרלמוסיה שלאחרי המלחמה והמעבר הקל בין מדינה למדינה שעדיין היה אפשרי סמוך לתום המלחמה, הקלו עליו את העיסוק הזה.

רק אתמול היינו כולנו במאבק לחיים ולמוות. כולנו אודים מוצלים מאש. עדיין מחפשים זכר למשפחה. עד אתמול עוד הייתי ללא קורת גג לראשי, והנני ללא קרוב, ללא מכר וגואל, ולא רק אני. רבים כמוני, אולי הרוב המוחלט. והנה הבחור ה"זריז" הזה כבר שוכח את כל מה שעבר ועוסק בשוק שחור ומתגאה בזה ובהצלחותיו! לא יכולתי להאמין שאנשים יכולים לעשות עסקים מהמלחמה ותוצאותיה. הוא כבר גמר להתאבל? שאלתי את עצמי, הוא כבר יכול לעבור לסדר היום? דבר נוסף הציק לי: אם יתפסו אותו, זה ילבה אנטישמיות. הגויים יאמרו: 'כאלה הם היהודים, רק קמו מעפר וכבר מרמים אותנו, סוחרים בשוק שחור כשהאדמה עדיין ספוגה בדם'. תחת הרושם הנורא של דמות הבחור החלטתי: אני לא אתחתן עם סוחר, רק עם תלמיד חכם שתורתו מעצבת ומעדנת את מידותיו!

מפראג המשכתי לבודפסט, שם מצאתי את אחותי, גם היא ניצלה מהתופת. כבר אינני בודדה! יש לי משפחה קרובה ויש לי למי לדאוג – לעתיד של שתינו. החלטנו להצטרף יחד ל"קיבוץ" של אגודת ישראל בבודפשט ("קיבוץ" מלשון התקבצות, מחנה עקורים חרדים שהשתייכו לאגודת ישראל). לימים שמעתי שמתקיימת ועידה עולמית של אגודת ישראל בבודפשט, בבית הכנסת הגדול. הלכנו לשמוע מה מדובר בוועידה, והתרגשנו מאוד לראות איך עם ישראל קם מעפר. רבנים נשאו דברים, קוננו על שבר עמנו והביעו תקווה לעתיד. יום אחד עלתה על הבמה אשה, גברת גרוס שמה. בפיה היתה בשורה: היא עומדת להקים סמינר "בית יעקב" לבנות בבוקרשט עבור כל הבנות הניצולות שמחכות לעלייה לארץ ישראל, כהזדמנות להשלים את כל שהחסירו בשנות המלחמה, וכדי שלא תלכנה בטל בתקופת ההמתנה. היא פנתה לציבור שישלחו לה בנות לסמינר. החלטתי להגשים את חלומי וללכת ללמוד בבית יעקב, עד שאצליח לעלות לארץ ישראל.

שמתי פעמי לבוקרשט שברומניה, לסמינר בית יעקב. אחותי הצטרפה אלי. בדרכנו לרומניה עברנו בעיר גרוסוורדין, בה היינו אמורים ללון ומשם להמשיך לבוקרשט. גם שם היה "קיבוץ" של אגודת ישראל, והתכוונתי ללון שם. לשמחתי היה ברשותי מכתב המלצה מהקיבוץ בבודפשט, הרי לא יתנו לכל עובר אורח להיכנס לקיבוץ, היינו כולנו אנשים אנונימיים. בלי שם, בלי משפחה, ללא מכר או תעודה. המכתב פתח את שערי הקיבוץ בגרוסוורדיין לפנינו. בקיבוץ היו רק בנות טובות במיוחד, וקיבלו אותנו בצורה נפלאה.

השהייה שם היתה מצוינת עבורנו, אך אני עדיין חלמתי על הגשמת חלומי: ללמוד! נודע לי שהקמת הסמינר בבוקרשט מתעכבת והמתנתי. בינתיים נודע לי שפותחים סמינר אחר באורות (בשורוק) שבטרנסלבניה. החלטתי שאינני מחכה יותר. נסענו לשם ושהינו באורות תשעה חודשים. היינו כולנו ניצולות שואה. דבקנו בלימוד ושתינו בצמא כל מילה. זו הייתה תקופה מאושרת, תענוג שלא מהעולם הזה. למדנו יהדות והלכות, מוסר וחומש והיסטוריה יהודית, כל מה שהחסרנו בשנות המלחמה.

מכיון שישבנו כל הבוקר כפופות על המחברות היה כלל בסמינר: חובה לטייל בשמש במשך שעה כל יום כדי שנזדקף ונשחרר את שרירינו. נהגנו לצעוד בקבוצות של חמש חברות יחדיו. יום אחר, בשעת הטיול, אחת הבנות, מרים, שהייתה המנהיגה והמובילה, פתחה נושא שיחה מעניין: "החתן המיוחל": כל אחת תספר מיהו חתן חלומותיה. בשבילנו זה לא היה סתם חלומות נעורים, אלא תכלית החיים – הקמת בית חדש ומשפחה.

כל אחת סיפרה בהתלהבות ורק אני שתקתי. אך מרים לא אפשרה לי: "נו, מלכה, מה איתך? אל תתחמקי". הפטרתי כלאחר יד: "אצלי זה לא סיפור ארוך, רק משפט אחד". "נו" דחקו בי לענות. "אני אתחתן רק עם תלמיד חכם" הצהרתי. מרים נבהלה: "תגידי בלי נדר". "לא." עניתי לעברה. היא שוב דחקה: "תגידי מהר בלי נדר". "לא" הכרזתי בגאון, היה ברור לי שזהו רצוני. זה החינוך שקבלתי בבית הוריי, זה מה שהערכתי בחיי ועל זה לא אוותר. מכיוון שידעתי שבחורים בני גילי עברו את גיל הנעורים במלחמה, ולא למדו בישיבה בשנים אלו, החלטתי שאתחתן רק עם בחור מבוגר שהספיק ללמוד לפני המלחמה. את מחשבותי אלו שמרתי לעצמי כמובן, אך מרים לא ויתרה לי, היא יצאה ממקומה ונעמדה מול הקבוצה וכך עצרה אותנו באמרה: "אף אחת לא ממשיכה לצעוד, עד שמלכה תגיד 'בלי נדר', וכי מנין תמצאי תלמיד חכם?" האנשים ברחוב הסתכלו עלינו בתמיהה, והבנות הגיבו כלפי אמירתי ממש בהיסטריה. כדי להרגיען ולהמשיך בטיול אמרתי: "בשבילכן – בלי נדר".

באותם ימים בעלי לעתיד, שהיה אלמן ושכל במלחמה אישה ושלושה ילדים, הקים באורות שני קיבוצים של אגודת ישראל, האחד עבור בנים והשני עבור בנות. הוא הקים לבנים תלמוד תורה ולבנות בית יעקב. כאשר נזקק למורה נוספת לבית יעקב, הוא הגיע לסמינר וביקש ממורתי שהייתה בתו של הרבי מטולנא ותלמידת שרה שנירר עוד מלפני המלחמה, שתשלח לו מורה לבנות הקיבוץ. מורתי בחרה בי וכך הגעתי אל השידוך שלי. יחדיו הקמנו בית של תורה ויראת שמים.

זיכה אותי הקב"ה וזכיתי בבעל תלמיד חכם. בעלי היה מבוגר ממני בשתים עשרה שנים, הוא למד עוד לפני פרוץ המלחמה בישיבות ברומניה:  בישיבת הדיין רבי יעקב קויפמן, ובישיבתו של רבי יהודה סגל רוזנר. עד סוף חייו היה מתמיד גדול וכך זכיתי לקיים את משאלתי הגדולה להתחתן עם בעל תלמיד חכם."

הזוית האישית

ישראל הסטודנט המתעד: נהניתי מאד לשמוע את סיפורה של סבתי.