מאגר סיפורי מורשת

איך הכל התחיל?

הכל התחיל בדרום אפריקה, לינט, אביה אברהם או בכינויו אוברי, אימה מרי ושני אחיה התגוררו בקייפטאון, עיר נמל מרכזית בה השפה המדוברת היא אנגלית.

אוברי ומרי היו מארחים משלחות של קציני הצי שהיו עוגנים עם האוניות שלהם בנמל בקיפטאון. האוניות הישראליות נאלצו להקיף את דרום אפריקה, כי המצרים לא נתנו לאוניות ישראליות לעבור ורק לאחר מלחמת ששת הימים האוניות יכלו לשוט בים סוף לאילת. בפסח אחד בשנת 1960 הם אירחו קצינים של צים לליל הסדר והם סיפרו לאוברי שמתכוונים להקים התיישבות חדשה בנגב בשם ערד, דבר שסיקרן מאוד את אוברי והשפיע רבות על ההחלטה האמיצה לעלות לארץ ישראל.

העלייה של אוברישנתיים לאחר השיחה עם קציני הצי, בשנת 1962, אביה של לינט החליט לעשות מעשה אמיץ ולעלות ארצה לבדו כדי "לבדוק את השטח" ולוודא שארץ ישראל ראויה לגידול משפחתו. לאחר מכן אוברי קרא גם למרי, לינט ושני אחיה לעלות לישראל. אוברי זכר את הסיפור שסיפרו לו הקצינים והחליט לנסוע ליישוב "החדש" ערד. אוברי נסע יום שלם כדי להגיע לערד אך לא היה צריף פנוי לגור בו ולא עבודה. כמה ימים לאחר מכן הם קיבלו מברק שבישר כי נמצא צריף פנוי ועבודה כחשמלאי. אז אוברי עבר וועדת קבלה והתקבל לישוב ערד. בעקבות זה אמא שלי התארגנה לעליה ארצה. מכרה את הבית והרהיטים, קנתה ריהוט שמתאים לצריף קטן. ושלחה ארצה.

התקופה הראשונה בישראל

לינט, אימה ואחיה עלו לישראל בשנת 1963 והתמקמו בעיר נתניה רק באופן זמני, שם הם למדו עברית באולפן. התקופה הראשונה של לינט בישראל זכורה לה באור לא חיובי בלשון המעטה. בהתחלה היה ללינט מאוד קשה. בדרום אפריקה הם היו גרים בבית קוטג עם גינה ומקרר חשמלי, וכשהם הגיעו לישראל הם היו צריכים לגור בהתחלה בבית קטן בנתניה, היה להם מקרר שעבד על קרח וכל יום לינט הייתה צריכה ללכת לקנות קרח, היה מגיע עגלון שמצלצל בפעמון ואז היא יצאה וקנתה את הקרח.

גם ההליכה לבית הספר לא הייתה פשוטה עבורה ועבור אחיה הקטנים. היא מספרת שילדים לא קיבלו אותם וראו אותם כמוזרים בגלל הבגדים השונים שלבשו והעובדה שלא הייתה להם עברית טובה.. היא ממשיכה ומספרת שהיו ילדים שבדרך לבית הספר צחקו עליהם ואפילו זרקו אבנים. אחותה נפגעה מזה מאוד והחליטה שהיא מפסיקה ללכת לבית הספר, אבל היא ואחיה הקטן המשיכו ללכת לבית הספר.

ערד

לאחר שלושה חודשים בנתניה לינט ומשפחתה עברו לערד לצריפים ולאחר מכן לבית גדול יותר עם מקרר חשמלי. הילדים בערד יותר קיבלו אותם, וחווית ההתאקלמות הייתה יותר טובה. היא זוכרת שהייתה בכיתה ה' והם היו רק שבעה תלמידים. ועד היום לינט זוכרת לטובה את המורה שלה שהזמינה אותה אליה הביתה ועזרה לה ללמוד עברית.

מכונת הצילום של אוברי

בדרום אפריקה אוברי נהג לעבוד כחשמלאי והצילום היה בשבילו תחביב, אך כשהגיע לערד ראה שיש כבר שני חשמלאים והבין שאין צורך לעוד חשמלאי בערד.. אוברי הביא איתו מדרום אפריקה מקרן ומכונת הסרטה והתחיל לקיים הקרנות פומביות. המסרטה והמצלמה שהוא הביא איתו היו ביתיים- 8 מ"מ, כאן רכש מסרטה של 16 מ"מ כדי להסריט סרטי קולנוע, ובשלב מאוחר יותר הוא רכש מצלמה של 32 מ"מ. בהתחלה היו הקרנות פעמיים בשבוע באולם היחידי של המלון שהיה בערד, ואנשים היו צריכים להביא לעצמם את הכיסאות כי לא היה שם כיסאות. ההקרנות הצליחו והיה מענה רב וכך בעצם הקים את בית הקולנוע הראשון בערד "קולנוע הופמן".

לינט מספרת בהערצה על אביה "אבא שלי היה איש מאוד מיוחד ציני, וחברותי עם חוש הומור אדיר, הוא היה נכנס לקולנוע להגיד לאנשים לא לעשן בזמן הסרט ואז היה מדליק סיגריה. תמיד הערצתי את אבא שלי, הוא ידע להתמודד עם קשיים והיו לו מאוד חשוב לשמור על התרבות שממנה באנו. על כך הערכתי אותו"

הזוית האישית

אופיר וענבר: מאוד נהננו להכיר את לינט ולשמוע את הסיפור המעניין של אביה- אוברי, ואת חוויותיה האישיות בתור ילדה כשעלתה לארץ. הייתה לנו הזכות להכיר ולהתחבר לאישה מדהימה ומיוחדת, לינט, שלימדה אותנו המון על החיים, על הרגעים הטובים וגם על אלה שפחות, ולדעת לקחת את הטוב מהכל.. זו הייתה עבורנו חוויה משמעותית, מעצימה ומהנה. שמחנו מאוד להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי".