מאגר סיפורי מורשת

נאוה אילנה כסלו מספרת לתיאה

אני ילידת ט"ו בשבט, חג האילנות.

נולדתי בקיבוץ "גבעות זייד" בשנת 1955 לאמי (רבקה לבית וולפסון ומרנר) שהפסיקה את לימודי הספרנות באוניברסיטה בבואנוס איירס בארגנטינה ועלתה עם לארץ עם קבוצת "דרור", בלחץ התנועה לעלות ולעזור בבניית הארץ ולאבי, פסח, לבית רייכל וסווירסקי, שעלה לארץ קצת לפניה מבואנוס איירס עם תנועת "גורדוניה".

קיבוץ גבעות זייד

הקיבוץ הוקם ב-1940 ע"י ציפורה זייד וילדיה כהנצחת זכרו של אלכסנדר זייד השומר שנרצח ע"י בדואים בתקופת המאורעות בשנת 1938. הגרעין המייסד כלל את חברי – הבנים של זייד ממקווה ישראל וירושלים בגילאי 18. בית המשפחה הדו-קומתי שימש לצרכי הקיבוץ כשנוספו לצדו אוהלים ואחר כך צריפים, רפת, לול ועצי פרי.

התנאים היו קשים מאוד ומכוון והקמתו לא נכללה בתכנון המוסדות המייסדים ולא הייתה לו זיקה לזרם פוליטי, נמנעו מהם משאבים ותקציבים. בנוסף, למרות יפי המקום, אדמות הסיד מנעו גידולי חקלאות רבים. אדמות הקיבוץ היו סמוכות לאתר העתיקות "בית-שערים" ולכן בשנת 1943 עבר הקיבוץ כ-2 ק"מ מערבה. לקיבוץ הצטרפו עולים שעברו הכשרה מסודרת ונוצרו מתחים עם הצברים נטולי ההכשרה. מת"א נשלח מגשר בשם שמעון פרסקי (פרס) שהגיע על אופנוע ואמר שלקיבוץ אין סיכוי במקום הזה.

בשנת 1951 ותיקי הקיבוץ עזבו והקימו את בית זייד. במקומם הגיעה קבוצה של תנועת "גורדוניה" מארגנטינה ומאוחר יותר קבוצת "דרור". גם קבוצות אילו לא צלחו כלכלית  ובבין השנים 1956-7 הקיבוץ פורק. מרב החברים הקימו בדרום את קיבוץ "אור-הנר" והשאר התפזרו בארץ.

הנדודים היו טבועים בהיסטוריה המשפחתית שלי

משפחתה של אמי (וולפסון וישראלסון) שהתגוררו בלטביה, נקראו במאה ה-18 ע"י הצאר הרוסי אלכסנדר ה-1 להגיע לאוקראינה כדיי להדריך מוזיקים (איכרים רוסים נבערים) בעבודת האדמה. הצאר ביקש לאודות ליהודים על התמיכה הכספית שקיבל מהרבי של חב"ד וחסידיו במלחמתו נגד נפוליאון. מכוון ומצב היהודים היה קשה, הציע להם שטחים מיוערים כדי לעבד את אדמתם ולהדריך את המוזיקים.

היהודים ערכו מסע של 500 ק"מ עד נהר הדנייפר, שם בנו רפסודות עליהם חיו במסע על הנהר לאורך 2000 ק"מ. מחלת החולירע פגעה בהם ומי שנשאר הגיע עד למחוז חרסון. שם כרתו יערות וגילו אדמות פוריות מאוד. לאחר כמה שנים החלו פרעות והמשפחות עזבו בחסות הברון הירש למושבות חקלאיות באזור אנטרה-ריוס שבארגנטינה שחברת יק"א קנתה באישורו של נשיא ארגנטינה כדי לשמש להם בית בטוח. סבתי מצד אמי נולדה באחת מהמושבות ששמה כרמל. ישובים נוספים היו בין היתר אבן הראשה, רחל, וקריית-ארבע. כשאמי עלתה לבדה לארץ היא השאירה משפחה גדולה מאוד בארגנטינה.

אבי ומשפחתו (רייכל-סווירסקי) חיו בווילנה שהייתה אז תחת שלטון פולין. הם חוו פרעות שסיכנו את חייהם והפריעו למהלך החיים. למשל באחת הפעמים כששהו בבית של הסבא, שהיה איש חשוב בקהילה היהודית, נשמעו קולות רמים. אחד הדודים של אבא, שהיה אז בן שנתיים, לקח אותו לעליית הגג ונתן לו סוכריה שצורתה תחנת-רוח. הוא אמר לו לשחק איתה ולא לאכול ולא להשמיע קולות. "אם אתה אוהב אותנו, תהייה בשקט ואל תשמיע קול, לא משנה מה אתה תשמע. אם תצליח להיות בשקט, אבוא לשחרר אותך כשיהיה אפשר ותאכל את הסוכריה" ואכן, הילד הקטן היה שקט תוך כדי משחק על רקע הצעקות שברקע.

הוא עזב את וילנה עם אמו כדי להצטרף לאביו שחיפש עתיד בריא ובטוח יותר למשפחתו בברזיל. שם נדדו בין עיירות וכפרים עד שסבי נאלץ לאשפז את סבתי בבית חולים, הכניס את אבי ואחותו ילידת ברזיל לבית יתומים באורוגואי עד שנישא לאישה אחרת והוציא את הילדים מבית היתומים כשאבי היה בגיל העשרה והביאם לארגנטינה.

אבי עלה לארץ בעקבות אחותו שעלתה לפניו עם תנועת "גורדוניה" אחריי שחיו בהכשרה בארגנטינה שם הכשירו אותם לחיי חקלאות כדי שיגיעו מיומנים לעזור בבניית הארץ. את אמי הכיר על עגלה וסוסה שהובילה אותם מהכביש לקיבוץ. לחתונתם הובלו על עגלה מרופדת בקש וסוסה עם שלושה זוגות נוספים כדיי לחסוך בהוצאות החתונה. האירוע האמנותי היה הופעת יעקב איינשטיין, שחקן תיאטרון האוהל ואביו של אריק איינשטיין.

הורי עזבו את הקיבוץ כשהייתי בת 10 חודשים ועברנו ל"כפר דניאל" שבחבל מודיעין. משם ל"כפר טרומן" (ליד שדה התעופה).

 בילדותי עם הורי בכפר טרומן

התגוררנו ב"בת ים" ואחר ב "ערד" (שהייתה עיירת פיתוח בת חמש שנים), משם שבנו ל"בת-ים" ואחר כך ל"הרצליה". לאחר שהות של שלוש שנים בניו-יורק שבנו להרצליה ומאז זה מקום מושבי.

הזוית האישית

נאוה: כשמשפחתי חייתה בחו"ל, לפניי קום המדינה, היא חוותה אנטישמיות ואולצה לנדוד ממקום למקום. רק הקמת המדינה היהודית כבית קבע אפשרה למשפחתי לנדוד מתוך בחירה בתוך גבולותיה.

לשתינו – זו הייתה חוויה מרגשת ומשמחת של זמן איכות משותף ועבודה מהנה יחדיו. תיאה נחשפה לסיפור משפחתי שלא הכירה.