מאגר סיפורי מורשת

שמי עדן ובחרתי בדמותו של סבא שלי קוגן בוריס כדמות שאתאר ואתעד את סיפור חייו. בחרתי בסבא שלי משום שהוא חשוב לי ומשמעותי בחיי. כיום הוא בן 88 ומתגורר בנתניה.

סבי נולד בשנת 1934 בברית המועצות וגר בפיאדוסיה קרים עלה לארץ בשנת 1996. לאמו קראו אירנה ולאביו סיימון. לסבי היו אח ואחות. כשהתחילה מלחמת העולם השניה, אחיו של בוריס – ויקטור, נולד בשנת 1927. כאשר היה בן 16 הסתתר מהנאצים בתוך ספינה. לאחר שנה הוא נתפס והנאצים לקחו אותו להילחם איתם. הם רצו להרוג אותו אבל הוא הצליח לקפוץ מהספינה ולשחות מרחק גדול. ויקטור נפטר בגיל 64.

אחותו נינה נולדה ב1926 ונפטרה בגיל 64 מסרטן, הנאצים לקחו את כל הבנות הצעירות לבדיקות ומצאו שיש לה מחלה. אישה אחת, חסידת אומות עולם שהייתה איתה ברכב עודדה אותה לברוח, והציעה לה להתחבא מתחת לרכב כדי שהנאצים לא יתפסו אותה. היא הצליחה להתחבא, כשנסעו לקחת עוד בנות צעירות היא קפצה ממקום המסתור וברחה. לפני המלחמה סבא שלי בוריס גר בשכונה יהודית בפיאדוסיה בדירת קרקע, היו שם ארבעה חדרים עם הרבה חורי יציאה. השירותים שלהם היו מחוץ לבית ובמקום מקלחת היו לוקחים קערת ברזל ומוזגים לשם מים מהברז ושופכים עליהם. הם לבשו בגדים מלוכלכים אותם קנו בשוק או אספו ממה שראו על הרצפה. הבגדים היו קרועים וכולם חיו בעוני.

בשנת 1941 לקחו את כל המשפחה של סבי למלחמה. מגיל 7 עד גיל 11 היו לו שנים קשות מאוד, בשנת 1945, כאשר המלחמה נגמרה, זו הייתה השנה בה הרגיש שהוא חופשי. עד המלחמה הוא היה בגן. חמש שנים בגן, לא היה להם כל כך הרבה דברים לשחק איתם, אבל לפעמים הם שיחקו מחבואים בגן ושיחקו בכדורים. הם לקחו עיתונים ועשו מהם עיגולים זרקו אחד על השני, ורדפו אחד אחרי השני בצחוק.. לא היו לו זמנים פנויים .הוא תמיד היה עם אחיו והם שיחקו ביחד תמיד ורוב היום של סבא שלי היה בגן. תמיד הוא אמר לעצמו בלב "האמונה לא תאכזב אותך". הכוונה במשפט זה היא, שהוא תמיד האמין בעצמו שהוא יוכל לברוח ולהינצל ושלא התאכזב מעצמו. סבא התמודד עם מה שנתנו להם לאכול כי לא הייתה לו ברירה… אחרי המלחמה הלך לבית ספר בגיל 11, ומספר בית הספר שלו היה 3.

במלחמה המשפחה עברה הרבה מאוד אתגרים, ההורים שלהם נלחמו נגד הנאצים והוא מגיל צעיר מאוד עשה דברים שלא רצה לעשות. יום אחד הגיעו הגרמנים לבית שלהם והוציאו אותם מביתם, כדי לקחת את הבית ולגור בו. יום למחרת סבי קם בבוקר וראה שבשכונה בה הוא מתגורר המון טנקים נמצאים ברחוב. לאחר כמה שעות הגרמנים חייבו אותו לעבוד, לנקות אחריהם הכל ולעשות כל מה שהם אומרים לו. אם סירב לפקודות שלהם, הם היו מרביצים לו ומענישים אותו. בגיל 10 היו לסבא היו התפרצויות כעס וזעם מה שהוביל להרבה בעיות מול הנאצים. כשפנה לבריטים ואמר להם שהוא לא רוצה לעבוד יותר ולעשות את כל מה שהם אומרים לו, הם הרביצו לו שוב מאוד חזק ופגעו לו בעין. בהמשך סבי איבד את ראייתו והיה צריך לעשות הרבה ניתוחים. כשהמלחמה פסקה טס סבא לאוקראינה בשנת 1948. בשנת 1952 התגייס לשרת בחיל האוויר, הוא היה עם אוזניות והעביר מידע לאנשים.

בשנת 1956 סבי התחתן עם סבתי. בשנת 1958 נולד להם ילד וקראו לו ויטליק.

זיכרון ילדות

כשנשאל סבא מה הוא זוכר מילדותו, סבא משיב שהוא זוכר מגיל 10 בעיקר דבר אחד, הזיכרון היחיד שהוא לעולם לא ישכח: הוא ראה במו עיניו מחלון ביתו את המלחמה של הנאצים נגד הרוסים.

העלייה לישראל

סבא עלה לארץ בגיל 62. בגיל 63 השתחרר לפנסיה, הוא וסבתא גרו בשכירות. סבא עבד בלהיות צייר מגיל 16 עד גיל 86 בכיכרות, הוא היה מצייר פרצופים של אנשים וכן גם יצירות אחרות. עד הצבא למד בגלריה בשם "איוואן אייווזובסקי" והיו לו הרבה הזמנות לציורים. הם חגגו בישראל את כל החגים שהיו – גם של היהודים וגם חגים של הרוסים. היום האהוב עליו הוא יום ההולדת שלו. סבא אהב לרכב פעם על אופניים, לשחות ולצייר.

הזוית האישית

סבא קוגן בוריס: היה ממש כיף ומהנה לעבוד איתך ולהיזכר בדברים שהיו לי פעם. שמחתי לשמוע שאת מתעניינת בכאלה ושבחרת בי.

עדן הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף לשאול את סבי את כל השאלות האלו ולשמוע את סיפורו, היה לי כל כך מעניין ואני שמחה מאוד שיצא לי לעשות את סבא את תכנית הקשר הרב דורי.