מאגר סיפורי מורשת

שמי הלנה פרץ, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמיד המתעד אבי. יחד אנו מעלים סיפור תיעוד מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

ילדותי והשורשים שלי 

שמי הלנה לבית ברודזינסקי. נולדתי בפולין בעיר לודז' בתאריך 3.1.1953 בבית חולים "בית לחם" לאם שורדת שואה. בגיל 4 עליתי לישראל עם הוריי כבת יחידה. במשך שנתיים גרנו בצריפי אסבסט במעברה שנקראה שיכון אקדמאים בהרצליה, מכיוון שרוב העולים היו מהנדסים, עורכי דין ורופאים. הייתה לי בובה אחת וקוביות עץ. את רוב ימי ביליתי בחוץ עם שאר הילדים.

בזמן שהותי במעברה בקרתי בגן הילדים. את לימודיי ביסודי התחלתי בבית ספר ברנדיס בשכונת נווה עמל בהרצליה. בצהרים הקשבתי לרדיו, לתוכנית פינת הילד. לימים, עברנו לדירה שכורה ברמת אביב, ברחוב "צמחי היהודים". למדתי ברמת אביב עד סוף כיתה ו'. בכיתה ז' עברנו לעיר חולון. בשנת 1967, בהיותי בכיתה ח', סמוך למלחמת ששת הימים אבי נפטר.

בבית הספר היסודי, מעבר למקצועות הרגילים, ביקרנו בחווה החקלאית וקטפנו פרחים. בבית הספר למדנו את מקצוע המלאכה. הבנות תפרו חולצה והבנים עשו עבודות מעץ. רבים מבני כיתתי נולדו "שם", הכוונה – בגולה (כך כינו אותה פעם). התקבצנו מכמה ארצות. למרות שלמדנו בישראל, בבית כל אחד המשיך לדבר בשפת הארץ שבה נולד, בליל שפות גלותיות. בכיתה כמובן דיברו בעברית. את שיעורי הבית הכנו בעצמנו מכיוון שההורים לא יכלו לעזור, הם הרי באו משם מ'העולם האחר' ולא ידעו לדבר, לכתוב ולקרוא בעברית. אחרי הלימודים נהגנו להיפגש ברחוב. שיחקנו תופסת ומחבואים. לא התקשרנו אחד לשני כי לא הייתה אפשרות כזאת. באותה תקופה לא היו פלאפונים ולרבים אף לא היה טלפון נייח בבית. בבית הספר תיאמנו להיפגש בשעה ארבע ברחוב.

בשעות הערב נהגתי להאזין לתסכיתים כמו משפחת שמחון וגם תסכיתי מתח כי הרי לא הייתה טלוויזיה. רק בשנת 1967 החלו השידורים הראשונים ולא בכל בית היה מקלט.

אמי ואני בהיותי בת חמש

השירות הצבאי 

בשנת 1971 גוייסתי לצבא. את הטירונות עשיתי במחנה 80 שליד חדרה וישנו באוהלים. שירתי במחנה צריפין חיל קשר כפקידה. כשפרצה מלחמת יום כיפור, גוייסתי למילואים לארבעה חודשים ליחידת פינוי שלל וקבורה בצפון.

בניית משפחה 

בצבא הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי. בשנת 1974 אחרי מלחמת יום הכיפורים, נישאנו בבית כנסת. את כל הפרחים תרמנו לפצועים בתל השומר. הדירה הראשונה בה גרנו הייתה בפרדס כץ ולאחר מכאן עברנו לפתח תקווה. בשנת 1976 נולדה בתי הבכורה הדר, בשנת 1979 נולד בני – דקל, ובשנת 1986 נולדה בתי הצעירה – יסמין. בעקבות החזרה שלי בתשובה שלי נפרדתי מבעלי.

בתי ואני בתערוכה ביפו

האוצר שאימי השאירה לי

בשנת 2016 נפטרה אמי. אמי השאירה לי חומש שקבלה מאבא שלה בכיתה ג' והוא שמור אצלי עד היום. זכור לי שבכיתה ב' המורה כתבה על הלוח "בראשית ברא". היא מחקה כי לא נותר מקום על הלוח והמשיכה לכתוב את השורות הבאות. לא הספקתי להעתיק. הגעתי הביתה בוכה, אימא הסתכלה על המילים הבודדות במחברת. "אני אעזור לך…אני יודעת כבר את ההמשך", אמרה. מאחת המגירות שהיו בארוך חדר השינה, הוציאה ספר שחור קטן בעל דפים דקיקים. "הנה תראי… תעתיקי" אמרה. לא הבנתי איך לאימא מפולין יש ספר כמו למורה בישראל.

אימא הסבירה כי כשהייתה בכיתה ג' אביה קנה לה חומש. החומש קשור לכל היהודים בעולם. "את יהודיה, גם אני יהודיה וגם אימא שלי הייתה יהודיה" אמרה אמי. לא הבנתי בהתחלה מה פירוש הדברים. איך יכול להיות שמה שאני לומדת גם למדה אמי, לא הבנתי. אימא הסבירה כי זה ספר הספרים השייך לכל היהודים באשר הם. כולם לומדים את אותו התוכן ואותו המסר, ממש מדהים. הבנתי שהיהדות זה לא רק לדעת, זה גם לקיים. החומש עבורי הוא ההיסטוריה שלי ושל כולנו.

בכיתה ב' לראשונה נפגשתי עם התורה. זו הייתה הבראשית… הקשר הראשון שלא ישכח. ברבות הימים חזרתי בתשובה כי הבנתי שהיהדות זה לא רק לדעת זה גם לקיים. רצו למחוק לנו את השורשים אבל אני החייתי את מקורותיי. איש לא התווכח איתי על הקבלות שלי, ידעו שאני נחושה בדעתי ולא הפריעו לי. אני שמחה על ההחלטה שקיבלתי, שממש שינתה את חיי מקצה לקצה.

כל הזמן עולות בי מחשבות מימים רחוקים, מה מחבר את העבר לעתיד. החיים השתנו מאד, אבל יש לנו סימני דרך. החומש עבורי הוא ההיסטוריה שלי ושל כולנו. הספר הקטנטן הזה שהוא ענק, הראה לי מהם השורשים ואיפה מתחיל הסיפור בעצם. הסיפור מתחיל מבראשית. הגרמנים רצו למחוק את היהדות לגדוע את השורשים. אנו עם ישראל – מיוחד מכל העמים, נמשיך לשאת את הגחלת ולאורה נלך והיא תתווה לנו את הדרך.

אני בת יחידה מצד כל משפחת אבי. אחיותיו היו באושוויץ אצל מנגלה ונותרו עקרות. לאורך חיי ראיתי את החוסר אצל אנשים. כיום אני אוהבת לעזור לנזקק ולחלש. מי שנותן מקבל רוחנית הרבה יותר. אני מבקשת היום לנסות להעביר לצעירים את המסרים, לפתח את הנתינה לזולת כי רק זה מאחד ומקרב.

סדר יום, תחביבים  

אני מתעוררת בבוקר, שותה כוס נס קפה, בודקת הודעות בפלאפון, מדיחה כלים ואז הולכת לפעילות במתנ"ס. בימי חמישי אחת לשבוע אני הולכת לתוכנית הקשר הרב דורי עם תלמידים מבית חינוך "אלונים" לפרויקט משותף.

מגיל 10 אני אוהבת לכתוב סיפורים ושירים. הספר "נוריקו סאן הילדה מיפן", זהו הספר הראשון שקראתי בכיתה א'. עריכת אלבומים דיגיטליים זה התחביב המשני שלי.

המסר שלי לעתיד

לילדים של היום יש הכל ובשפע – מוגזם, לדעתי. הילדים מקבלים גם מה שהם לא כל כך צריכים. הם לא חווים מחסור וקשה להם להבדיל בין טוב לרע. קשה לרצות את הדור הזה, שלא הרגיש אף פעם את האין. ההורים היום עובדים שעות ארוכות ומפצים את הילדים בחומר. אני מבקשת היום לנסות להעביר לצעירים לפתח את הנתינה לזולת כי רק זה מאחד ומקרב.

אנו מצווים לשמר את הזיכרונות שלנו ושל משפחתנו על ידי תיעוד וסיפור לדור הבא. אני גדלתי עם אם שורדת שואה והרבה סממנים אפשר לראות גם אצלי, כי אנו מקבלים מנהגים ודרכי חיים מדוגמא אישית הזורמת בבית.

תמיד ראיתי את החוסר אצל אנשים. כשהייתי ילדה, שלחתי חבילות למוסד אהבה בקרית ביאליק. אספתי את הבגדים שלא התאימו לי יותר וגם ארגנתי איסוף בבית הספר למען אותם ילדים שהיו זקוקים. כיום אני אוהבת לעזור לנזקק ולחלש. מי שנותן מקבל רוחנית הרבה יותר.

הזוית האישית

הלנה: המפגש עם התלמיד אבי היה לי נעים מאד. שמחתי לשתפו בסיפור חיי. במפגשים מיד ראינו שיש לנו דברים משותפים כמו כתיבת שירים. אני מעריכת את יכולת הציור שלו. הנושא קרוב אלי מכיוון שגם אמי המנוחה ציירה באקריליק ובתי הצעירה מציירת אף היא.

אבי התלמיד המתעד: המפגשים עם הלנה היו מאד מעניינים וכייפים. למדנו יחד המון דברים חדשים אחד מהשני. למדתי בעיקר מהלנה שצריך להסתפק ולהיות מאושרים עם מה שיש. היה מסקרן ומעניין להיפגש עם משהו מבוגר ולשמוע על העבר המרתק והסיפורים. המפגשים עם הלנה והסיפורים שלה על התחביבים שיש לה, נתנו לי רצון להמשיך ולפתח את הכישורים שלי.