מאגר סיפורי מורשת

סיפור תיעוד זה הועלה במסגרת הפעילות של המרכז הקהילתי פאני קפלן בבאר שבע. המשלב מגוון רחב ביותר של פרויקטים קהילתיים ביניהם גם את תכנית  'הקשר הרב דורי' המשלבת בין הקשישים והילדים. במסגרת תכנית תהיל"ה, אשר התקיימה השנה תשע"ו, תועדו מקבץ של סיפורים מהחיים. מסר האישי בסיום כל סיפור חיים חותם אותו ומבטא את מסקנתה האישית של כל אחת מן הנשים לגבי מה באמת חשוב בחיים. אוסף סיפורים זה מהווה מעין הצצה חטופה לתוך עולמן העשיר של  נשים אמיצות וחזקות. נשים שעברו דרך ארוכה, מהגולה לארץ ישראל, גדלו עם המדינה וגידלו בה ילדים ונכדים לתפארת. הסיפורים לא רק נוגעים ללב, אלא גם מכניסים בו רוח חיה והשראה להתמודדויות מול קשיים ולבחירה בטוב.

סיפורה של אסתר מימון

שמי אסתר מימון, נולדתי בשנת 1946, אני בת 70. במקצועי אני מטפלת בתינוקות. אני אמא ל-2 בנות ובן. סבתא ל-8 נכדים ונכדות. התגוררתי בשכונה א' בבאר שבע. כיום מתגוררת בשכונת רמות בבאר שבע.

נולדתי בפרס, אירן היום, המשפחה שלי עלתה לארץ כשהייתי בת 3. בשנתיים הראשונות גרנו בצריף בבאר שבע ואחרי זה העבירו אותנו לדירה קטנה בשכונה א', בה גרנו שני הורים, שבעה אחים וסבא וסבתא. אני הבת השלישית במשפחה. בפרס אבי היה רוקח, אך בארץ לא היה לו רישיון לכך ולכן לא נתנו לו להמשיך ברוקחות. בארץ אבא עבד במפעל חסה ואמא טיפלה בילדים. ההורים שלי ניהלו חיים לא קלים, אך למרות הכל הם השתדלו לתת לנו הכל. כשסיימתי את בית הספר היסודי לא יכולתי להמשיך ללמוד לצערי הרב, כי היינו צריכים לעזור להורים. התחלתי לעבוד והייתי מביאה את המשכורת ישר לאבא שהיה חוסך את הכסף בשבילי. לאבא שלי היה חשוב שנעבוד ושיהיה לנו מוסר עבודה, העובדה שלא למדנו העיקה עליו.

בתור נערה התנדבתי במועדון בשכונה והייתי מארגנת פעילויות לתושבי השכונה. כשהייתי בת 16, המדריכה במועדון הציעה לי לעבור לגור אצל משפחה בתל אביב ולהוות יד ימנית עבורם, זאת על מנת לצאת מהבית ולהקל על הוריי. עברתי לגור אצל אותה משפחה, זוג עורכי דין, עם הזמן הם הפכו להיות משפחה של ממש עבורי. הם דאגו לי לבגדים, נתנו לי כסף כדי לנסוע לבקר את ההורים ודאגו לכל צרכיי. הייתי חוזרת הביתה פעם בשבועיים. אחרי בערך 3 שנים שגרתי אצלם חזרתי הביתה ומאז ועד היום, כשאני בת 70, אנחנו שומרים על קשר!

כשחזרתי הביתה התחלתי לחשוב מה אעשה בעתיד. עבדתי במשרד לעורכי דין, בגן ילדים ובמפעל לבוטנים. תמיד אחר הצהריים היו לנו עיסוקים של המועדון השכונתי. כל החבר'ה של שכונה א' הפכו להיות חברים. בשבתות ניהלנו ריקודי עם ושירה בציבור שאני מאוד מאוד אוהבת. בזמן זה, כשהייתי בת 18, התחלתי לצאת עם מי שלימים הפך להיות בעלי. סיפרתי להורים שפגשתי בחור, אבא אמר לי שהוא רוצה איש עבודה, שזה הדבר הכי חשוב. כשהתחתנו, היינו מחוסרי כל, ההורים השתדלו לעזור מן המעט שהיה להם. היה קשה כלכלית, אבל היינו מאושרים.

מאז שהתחתנתי ועד השנה האחרונה טיפלתי בתינוקות ואחר כך גם בנכדים שלי. אני שומרת על קשר עם הרבה מאוד הורים של תינוקות שטיפלתי בהם. עם כולם יש לי קשרי חברות חמים, אני סבתא של כל כך הרבה תינוקות וזה הסיפוק והאהבה שלי לאורך החיים.

התפיסה שלי בחיים זה שלא הכל כרוך בכסף. אנחנו גדלנו עם הורים שנתנו כמה שיכלו והערכנו את זה, וכך גם הילדים שלי. אני גידלתי שלושה ילדים ואני לא זוכרת פעם אחת שהרימו קול. היום אני המומה לשמוע ילדים, אפילו הנכדים שלי, מדברים בחוצפה.

אני מאמינה כי למרות כל הדברים הקשים שעוברים עלינו, צריך להיות אופטימיים, כי אם לא נהיה אופטימיים אנחנו נפגע בנפש שלנו. אז זה המסר שלי, שצריך לקוות לטוב ולהיות אופטימיים ולהשתדל לקבל את הכי טוב, גם כשקצת רע.  

תיעוד הסיפור שלי בספר "סיפור חיינו", תכנית תהיל"ה

העשרה

שכונה א' בבאר שבע: "השכונה נמצאת צפונית לעיר העתיקה, דרומית לשכונה ב', מזרחית לשכונה ה' ומערבית למרכז האזרחי. השכונה הוקמה כשיכון בשנות החמישים לעולים חדשים, בעיקר מרומניה, מרוקו, מעיראק, מתימן ומהודו. בתחילת שנות התשעים קלטה עולים רבים מברית המועצות לשעבר. הרחובות המרכזיים בשכונה הם המשחררים, ביאליק, סוקולוב, ויצמן ובלפור. בסוף שנות התשעים זכתה השכונה הוותיקה (שכוללת הרבה דירות עמידר ועמיגור) לשיפור במצבה בעקבות בניית מרכז הרמב"ם בדרומה, שאליו עברו עשרות זוגות צעירים. בשכונה פועלים שני בתי ספר יסודיים (ממלכתי ודתי), בית ספר על תיכוני ממלכתי, וכן המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, המכללה הטכנולוגית באר שבע, מרכז קניות, בית חב"ד (סניף עירוני), מתנ"ס ובית מד"א עירוני". ויקיפדיה

סיפור חיינו , תכנית תהיל"המרכז קהילתי פאני קפלןמובילות דבורה דוד ואסתי זכריהתשע"ו 2016