מאגר סיפורי מורשת

שמי טל, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לבין תכנית הקשר הרב דורי, תיעדתי את רונה קרמר ואני מעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

רינה נולדה בשנת 1943 במקנס שבמרוקו למשפחה דתיה, לאימא שלה קראו זוהרה (1925) ולאבא שלה מרדכי (1917), אבא של רינה נולד בהרי האטלס, ומכיוון שהיה תלמיד מאוד חכם הוא החליט ללכת לישיבה במקנס, מקנס הייתה כמו ירושלים של מרוקו, כל הישיבות ותלמידי חכמים היו נמצאים במקנס וכולם היו עולים לשם מכל קצוות מרוקו כדי ללמוד. סבא וסבתא של רינה היו מייסדי תלמוד התורה שבעיר, והם ראו שמרדכי מאוד חכם ולכן שידכו אותו לזוהרה, אימא של רינה, כך הם הכירו והתחתנו.

סבתא של רינה הייתה אחראית למצוא לכל תלמיד ישיבה בית שיאמץ אותו בזמן שהותו במקנס. מכיוון שמקנס הייתה מאוד רחוקה והיה לוקח להגיע אליה שבוע, הם היו יוצאים פעמיים בשנה לפגוש את המשפחה. סבתא של רינה (שמחה) נחשבה אישה מאוד חשובה, כשהיא נפטרה מלך מרוקו הגיע בעצמו להלוויה שלה כדי לתת לה כבוד.

העלייה לארץ ישראל – מסע והמתנה

האירוע שרינה הכי זוכרת מילדותה הוא העלייה לארץ ציון (ירושלים), היא הייתה בת 4, והיא זוכרת שהייתה התרגשות מאוד גדולה. אבא של רינה קיבל החלטה לעלות לציון כי נוסדה מדינה יהודית, אימא של רינה קצת חששה מהעלייה כי היא הייתה אימא צעירה לשלושה ילדים וכל משפחתה הייתה במרוקו, אך בסופו של דבר הם החליטו לעלות לארץ ישראל. ההורים של רינה אמרו לילדים להכין מזוודה אחת לכל ילד, וגם דודה של רינה הצטרפה למסע כדי לעזור לאחותה עם שלושת הילדים.

ההחלטה לעלות לארץ ישראל לא הייתה קלה למשפחה, גם כי הם חששו לעזוב את המשפחה וגם כי היה אסור ליהודים לצאת ממרוקו על פי החלטת המלך. לאבא של רינה היה חבר שלמד איתו בישיבה, הוא גר באלג'יר, לכן אבא של רינה ציין בסיבת היציאה ממקנס שהם הולכים לבקר חבר והם רק עם מזוודות קטנות לכמה ימים. השומרים נתנו להם לעבור והם עלו על רכבת לאלג'יר. כשהם הגיעו לאלג'יר חיכו להם אנשי הסוכנות היהודית ואמרו להם שכדי להגיע למדינת ישראל הם יצטרכו לעבור דרך צרפת, אך לא אמרו להם מתי יש אונייה שהם יכולים לעלות עליה. חבר של אבא של רינה אמר להם שהם יתארחו אצלו עד שהספינה תצא, וכך כל יום אבא של רינה היה הולך לסוכנות היהודית ובודק מתי הם יוכלו לעלות לספינה. כעבור חצי שנה, אבא שלה חזר הביתה עם בשורה משמחת: הם עולים על אונייה לצרפת עוד יומיים! הם נפרדו מהחבר שאירח אותם במשך חצי שנה ועלו למסע על האונייה, המסע לקח שבוע. כשהמשפחה הגיעה למרסיי שבצרפת, שלחו אותם למחנה עקורים שריכז יהודים מכל אירופה וצפון אפריקה. הם היו במחנה הזה חצי שנה וגרו בצריפים שבנו להם, שם חיכו עד שיוכלו לעלות לאונייה לארץ ישראל.

אחרי חצי שנה הגיע הבשורה שהם יכולים לעלות על האונייה. באונייה היה מאוד קשה, היה ממש צפוף והמון אנשים חלו במחלת ים והקיאו הרבה, אף אחד לא הבין אחד את השני כי היו המון שפות שונות והמסע לקח שבוע. אחרי כמעט שבוע הם ראו את חופי חיפה, כל אנשים האוניה רצו לסיפון כדי לראות את אדמת ארץ ישראל.

מגיעים לנמל חיפה 

הם הגיעו לנמל חיפה, שם חיכו להם פקידי הסוכנות היהודית, כדי להחליט לאן לשלוח כל אחד. אבא של רינה ידע לדבר עברית טוב, והוא כבר ידע ששולחים אנשים למקומות מאוד גרועים, ולכן אמר לפקידים מהתחלה לשלוח אותם לארץ ציון! הפקידים לא הבינו מה זאת 'ארץ ציון' ואבא של רינה שאל אותם – האם כלל הם גרים בארץ? הוא הסביר להם שציון היא ירושלים. הוא אמר לפקידים שאם לא יקחו אותם לירושלים הוא לא יזוז מהדלפק ולא יעלה על שום מכונית, והם הסכימו לקחת את המשפחה לירושלים.

בהתחלה לקחו אותם למחנה עולים בעתלית, אחרכך לזכרון יעקב ומשם לבנימינה, ומשם העלו אותם על משאית מאות אנשים ובמשך 24 שעות בתוך משאית הם נסעו לירושלים. הדרך לירושלים הייתה קשה, עצרו אותם חיילים, היו חילופי יריות, היו שברים בכביש וביקשו מכל הנוסעים לרדת מהמשאית כדי שאם היא תיפול לתהום הם לא יפלו גם, אך אחרי המסע הקשה הם הגיעו לירושלים.

אחרי שהמשפחה התאקלמה בארץ, שלחו את כל הילדים ללימודים, היה חוק חינוך חובה, ושאלו את ההורים של רינה האם הם רוצים חינוך ממלכתי או חינוך ממלכתי דתי, והם בחרו בחינוך ממלכתי דתי. לקחו את כל התלמידים בכל הגילאים, גם בני 5 וגם בני 10, ושמו אותם בכיתה. בבית הספר שלרינה הייתה מורה מאוד רעה, היא הייתה מרביצה לתלמידים ומדברת אליהם נורא, וכנראה שהיא הייתה ניצולת שואה שהתנהגה לתלמידים כמו שהתנהגו אליה. רינה סבלה בבית הספר וההורים שלה החליטו להוציא אותה מבית הספר.

לאחר שרינה יצאה מבית הספר, אימא שלה חלתה בטיפוס והייתה בבית החולים במשך חודשיים שלמים ובמשפחה היו צריכים עזרה עם הילדים. הרופא של אימא של רינה לקח את אותה כפרוייקט, למרות שהייתה במצב מאוד קשה, הוא טיפל בה ועזר לה להחלים.

רינה מספרת שהייתה לה ילדות עצובה, לא היה לה בית ספר או גן, היא עבדה כבר בגיל 6 בבית והייתה עוזרת בנקיון. בכיתה ג' היא חזרה ללמוד בבית הספר, בית הספר היה ממלכתי רגיל ולא דתי. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב, ודודה שלה שלה הייתה יושבת איתה יום יום ומלמדת אותה לקרוא ולכתוב.

לאבא של רינה הייתה מכולת קטנה והיא לא הצליחה, לכן הוא היה צריך לסגור אותה. הם עברו ממוסררה, שהייתה ליד הגבול למרכז ירושלים. רינה הייתה צריכה לעזור להורים שלה, לכן בגיל 13 היא הלכה לעבוד במפעלים, היא עטפה סוכריות ותפרה בגדים. אבל רינה לא ויתרה על הלימודים! למרות שהיא הייתה עובדת משעה 7 עד 16 אחר הצהרים, היא הייתה ממשיכה ללמוד בערב משעה 16 עד 22. בית הספר ידע שיש המון תלמידים שחייבים לעבוד בבוקר, לכן הפעיל את בית הספר גם בערב והיו קוראים לזה לימודי לילה לילדים העובדים.

הם היו אוכלים במהלך השבוע לחם, קצת מרגרינה, זיתים, והיו שותים תה, ולשבת אימא שלהם הייתה מנסה להשיג קצת בשר ועוף שיהיה להם לארוחה והייתה מכינה מהם מעדני מלך. רינה סיימה את בית הספר למרות שהיא עבדה כל הבוקר ולמדה בערב,. אחרי שסיימה בית ספר בכתה י"א, היא הלכה ללמוד בסמינר, שם הוציאה תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה בחינוך המיוחד.

איך רינה הכירה את בעלה שמעון

בגיל 15 הצטרפה רינה לתנועת הנוער העובד, שם היו עושים להם ערבי שירה, ערבי ריקודים והיו עושים להם טיולים בעיר. שם היא הכירה את שמעון. שמעון היה מאוד פעיל בנוער העובד והיה מאוד מוכר, ורינה לא כל כך הייתה מדברת איתו, היא הייתה מאוד ביישנית ולא התבלטה יותר מדי.

הנוער העובד היו יוצאים לטיולים כל הזמן אבל אבא של רינה לא היה מרשה לה לצאת לטיולים האלה. אך היה סמינר של מדריכים שהיא מאוד רצתה ללכת אליו, אז היא שכנעה את אבא שלה שירשה לה ללכת אליו. באותה תקופה הקומונר שלהם התחתן והזמינו את שמעון לחתונה, אמרו לו שהוא יכול לבוא עם בת זוג. שמעון שאל הרבה בנות אם הן רוצות לבוא איתו אבל כולן אמרו לו 'לא', עד שהוא ראה את רינה ואמר לה: "את באה איתי לחתונה!" רינה אמרה לשמעון שאין לה מה ללבוש לחתונה והוא אמר שהוא כבר יסדר אותה ויעזור לה. היא לקחה חצאית וחולצה והם יצאו לכיוון החתונה. אך מה ששמעון לא סיפר לרינה, זה שהוא הולך לבקר גם את ההורים שלה ששהו באותו מקום והיא באה איתו. היא פגשה את ההורים שלו ומשם הם הלכו לחתונה, ואיך רינה אומרת – "מאז לא נפרדנו עד היום".

לרינה יש שבעה אחים, ארבעה ילדים ומעל ל- 30 נכדים ונינים.

רינה אוהבת להתעסק עם הידיים: היא אוהבת לתפור, לרקום, לסרוג, לצייר, היא הייתה מורה לאומנות בדוד ילין, לימדה פיסול ציור ויצירה בעץ, והייתה המון שנים מורה בחינוך המיוחד.

הזוית האישית

טל הסטודנטית המתעדת: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של רינה, הרבה דברים שהיא ספרה לי הפתיעו אותה. היא דמות להשראה מבחינתי בגלל שהיא הייתה עובדת בבקרים והולכת ללמוד בערבים בבית הספר. היא לא ויתרה והוציאה תואר ראשון בחינוך למרות שהיה לה קשה בבית, וזה מראה לי שאפשר לעבור הכל, רק צריך להאמין בעצמך ולמשוך קדימה.