מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית גולדשמידט.נולדתי בשנת 1952 בקרית עמל (לימים קרית טבעון), בת להורים שעלו מאוסטריה עם עליית הנאצים לשלטון.

אנחנו ארבעה אחים ואחיות: אחותי הגדולה ממני בחמש וחצי שנים, אחותי התאומה (שאינה זהה) ואח הצעיר ממני בשנתיים.

נישאתי בשנת 1972 ליורם ולאחר נישואינו בנינו את ביתנו בטבעון. נולדו לנו שלוש בנות, כאשר לפני כשש שנים בתנו הגדולה, טל, נפטרה ממחלת הסרטן. והיא בת ארבעים בלבד, במותה. ענבר (אמא של עפרי) נולדה כשנה ושלושה חודשים אחריה, ולאחר הפסקה של אחד עשרה שנים נולדה מיכל. אנחנו מבורכים בחמישה נכדים נפלאים: נכדה מטל ז"ל, ארבעה נכדים מענבר ועינב, וממיכל עדיין לא. אנחנו משפחה מאד חמה ואוהבת, ולאחר פטירתה של טל התמיכה והאהבה אחד לשני רק גברה וליכדה אותנו.

הנושא העיקרי אותו רציתי להביא בסיפור הוא הקשר הבלתי אמצעי בין נכדה לסבתא, גם כאשר כל אחד מדבר בשפתו הוא ולא באמת מבין אחד את השני. יש קשר גם מעבר לשפה המדוברת. יש חיוך, יש מבט, יש חיבוק, ויש צנצנת זכוכית מלאה בסוכריות צבעוניות.

לסבתי (מצד אבי) קראו מארי, ואנו קראנו לה אוממה. לימים ניתן לה בארץ השם מרים. סבתי ילידת אוסטריה וגדלה בעיר גרץ. המשפחה הייתה מהמעמד הבינוני וחיה חיים נוחים, ולמחייתם החזיקו בחנות סדקית בה מכרו מכל הבא ליד, וכך התפרנסו בכבוד. החלום לחיים טובים וארוכים התנפץ עם השתלטות הנאצים על אוסטריה. בעזרת קרוב משפחה שהיה מקורב לראש העיר, כל הקהילה היהודית עזבה, והמשפחות נטשו את בתיהם ללא יכולת לקחת איתם חפצים כלשהם.

סבי וסבתי עלו ארצה בשנת 1939 ושכרו דירת מרתף בקרית עמל (לימים קריית טבעון).סבי נפטר לאחר מספר שנים ואוממה נשארה לבד, כאשר בניה תמכו בה כמיטב יכולתם. מאחר והיא התברכה בידי זהב, היא התחילה לעסוק באומנויות שונות וניסתה להתפרנס מהן, אך הייתה זו תקופה של שפל כלכלי בארץ והיה קשה להתפרנס מעבודות יד. למרות הקשיים, היה לה חוג חברים אומנים, אספנים, או אנשים שונים עם רקע תרבותי זהה לשלה, כך שמצאה איתם שפה משותפת.

אוממה מילאה את יומה במלאכת מחשבת כגון: תפירה, סריגה, רקמה. היא אספה צדפים, ואהבה לגדל קקטוסים בקופסאות שימורים, אותם העמידה במרפסת קטנטנה, שהייתה בכניסה למרתף. אוממה הייתה מאד גאה בגינת הקקטוסים שלה, במיוחד בצמח שנקרא מלכת הלילה – צמח אשר פרח פעם בשנה בשעות הלילה בלבד. היא רקחה קונפיטורות (מרמלדות) מפירות שונים, הייתה מחמיצה ירקות, ושמה הכול בצנצנות זכוכית, אשר העמידה על אדן החלון, לאחר שסימנה כל צנצנת בתכולה ובתאריך הרקיחה.

היו לה חברים לעט, איתם התכתבה, והחליפה פריטים מהאוספים הרבים שהיו לה: קריסטלים טבעיים, צדפים, אלמוגים ועוד. היא אספה צמחים מיוחדים, ייבשה, ציירה וקטלגה הכול במחברות מיוחדות. אני, כנכדתה האמצעית (יחד עם אחותי התאומה), לא תקשרתי איתה מילולית מאחר ואוממה ידעה לדבר גרמנית בלבד, ואני לא הכרתי את השפה. אך בכל זאת נרקם קשר "ללא מילים".

למדתי בבי"ס קריית עמל ולאחר שעות הלימודים, בדרך הביתה, חצינו (אחותי ואני) את הכביש, והלכנו בשביל שעבר בין חצרות הבתים, והגיע עד לבית סבתי. היא תמיד חיכתה לנו עם חיוך, וצנצנת זכוכית מלאה בסוכריות עגולות קטנות וצבעוניות. אנחנו דיברנו איתה כמה מילים בעברית, היא ענתה לנו בגרמנית, מבלי שאף אחד מאתנו הבין על מה מדברים. היא ידעה מילים בסיסיות בלבד אך לפתח שיחה של ממש לא יכולנו. היינו מושיטות את כף ידינו הקטנה והיא מילאה אותן בסוכריות, וכך צעדנו צעידה ארוכה עד לבית שלנו, וכשהגענו הביתה היד נשארה דביקה עם כתמי צבע, לאחר שסיימנו לאכול את הסוכריות.

היה לה חבר נוסף – עכבר שדה, אותו גידלה והיה לה לחבר. בזמן שהיא סרגה את המפיות הנפלאות שלה הוא ישב לה על הרגל ללא פחד. לימים היא סרגה עכברים  אשר היו מונחים על הספה, כאשר את ההשראה היא קיבלה מידידה העכבר.

אני זוכרת אותה כאשה גדולה אשר תמיד לבשה שמלות ארוכות, ושכמיה שעטפה את כתפיה. היא הרכיבה משקפי ראיה עם מסגרת כהה, סירקה את שערה הלבן והארוך לשתי צמות, אותן ליפפה מעל לראשה, ועליהן חבשה כובע. כך היא זכורה לי, אישה גדולה, לעיתים חמורת סבר, אך יחד עם זאת עם כישרון נדיר לעבודות יד ואהבה מופלאה לטבע. את הכישורים לעבודות יד קיבלתי ממנה, ולא רק אני אלא אחיותיי ואחי. גם את האהבה לטבע, איסוף צדפים ואבנים, אך עכברים לא גידלנו.

למרות הפער בשנים, הפער בתרבויות, הפער בשפה, מצאתי קשר בינה לביני, אשר עבר דרך צנצנת מלאה בסוכריות צבעוניות, ומבט.

הזווית האישית

עפרי: היה לי מאוד כיף לשמוע סיפורי ילדות על סבתי, ועל הקשר שנרקם עם סבתה.