מאגר סיפורי מורשת

שמי מילי סבר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי זהבה סבר ואנו מתעדות ביחד את סיפורה של סבתי, זהבה בת דור שני  לשורדי שואה.

מי אנחנו?

סבתא זהבה מספרת:

"בת 67, צברית, בת דור שני לשורדי שואה נשואה לעמי סבר. אימא לשני בנים וסבתא לחמישה נכדים. גמלאית ממערכת החינוך לאחר 36 שנים של הוראת אנגלית וניהול בית ספר בירושלים.

לקחתי על עצמי, בעקבות יומנים שהשאיר אבי מהשואה להעמיק בנושא השואה ולהעביר את הזיכרונות הלאה. כאשת חינוך, במפגש הבין דורי שביני לבין נכדתי מילי אני בוחרת להעביר מסר חינוכי של מעבר מקושי לצמיחה".

מילי סבר מספרת:

"בת 11, צברית, בת לשירה ויעוז סבר אחות ליהלי בן 13 וים בן 5 תלמידת כיתה ו' בבית ספר שקד. אני בחרתי להשתתף בתוכנית הקשר הבין דורי מכיוון שאני רוצה ללמוד על המשפחה, לשאול שאלות שמעניינות אותי. אני מקווה, שבעקבות מפגש זה, אלמד לצמוח מתוך כל קושי שיהיה בחיי".

סבתא ואני

זהבה סבר סבתא של מילי סבר בילדותה

זהבה סבר, זהו סיפורי:

"נולדתי כבת דור שני לשורדי שואה שגדלה בבית שלא יכול היה לתת דבר. התריסים היו מוגפים, הקדרות שלטה בכל, הסודות היו בכל מקום, החוסר נכח באוויר בכל מה שילדה זקוקה לו ובנוסף לכל זה, הייתה אלימות שנכחה בכל פינה, לאו דווקא פיזית. כמו כן, בסופו של דבר, הייתי בת של מהגרים, שונה מהישראלים בשפה ובלבוש ומאוד מאוד בהורים.

חסרו לי אהבה, חום, קשב, תמיכה ופירגון. רק אני ,ילדה אחת בודדה שמנסה לרצות, לגשר, לעזור ולהיות ישראלית ונאהבת כמו האחרים.

הכל קשה, החברה קשה עד כדי  אכזרית. אין סובלנות, אין חברים, אין מבוגרים תומכים. אני עם עצמי ולדוגמא, כשאמי נפצעה קשה בתאונה ביתית, לא סיפרתי לאיש, גם לא למורי. המשכתי להגיע לבית הספר אחריי שכבר עברתי בוקר קשה וגם התאמצתי לשמור על הישגים לימודיים גבוהים.

יחד עם זאת, ילדה היא ילדה, ומה שיש לה זה התא המשפחתי. כל כך פחדתי שיתרסק. שיקרה דבר מה לאימא, לאבא או לאחותי או שאימא ואבא יפרדו כי הם רבו כל הזמן. הייתי מלאת חרדות לא שיתפתי איש בדרך ואין ספק שחוסר התמיכה מסביב מצד המבוגרים והילדים יצרו אצלי חוסר ביטחון ואמון עמוקים. יחד עם זאת, כל זה עיצב את דמותי. אין ספק, שבבית כזה שרר פחד ואותו פחד ניהל אותי ועד היום זה ממשיך אבל לא עוצר בעדי.

הורי

מילי: מדוע פחדת שהורייך יפרדו?

זהבה סבר: כי כל מה שהיה לי זה התא המשפחתי ופחדתי שהוא יתפרק אין לזה הסבר הגיוני.

מילי: האם אבא היה מחבק?

זהבה סבר: לא.

הבנתי שמקור הכוח היחיד שלי הם כוחותיי הפנימיים ושבעזרתם אוכל לצאת מכל זה, רק על עצמי אוכל לסמוך ולצמוח מתוך הקושי. הבנתי שלימודים ובהמשך גם עבודה, הם המודלים הנכונים שראיתי בתצפיות הארוכות שערכתי מתוך חרכי התריס בביתי, שדרכם צפיתי במשפחות שחיות מסביבי. קראתי הכל: ספרים, עיתונים, כל פיסת מידע, אנציקלופדיות וכך למדתי את העולם. הייתי תלמידה מעולה וזה היה שער כניסה להמשך לימודים. האמת, שהמודל הסמוי שקיבלתי מאבי היה: חריצות, דקדקנות גם בפרטים הקטנים ושלימודים ועבודה יעזרו לי בחיים.

מילי: האם לימדו אתכם על השואה בבית הספר?

זהבה סבר: בבית הספר היסודי, מעט. בבית הספר התיכון קצת יותר. רק כשהתחלתי ללמוד לקראת בחינות הבגרות קראתי את המאמר של ק.שבתאי: "כצאן לטבח". בעקבות המאמר הזה נפל לי האסימון לגבי מה שהיה בשואה ומיד הבנתי שזה גם הסיפור של אבא שלי. ניסיתי לעניין את אבי בידע שרכשתי, אבל הוא לא שיתף פעולה עם זה. למרבה הצער, כעבור שנה, כשכבר הייתי חיילת, הוא נפטר,  באופן פתאומי. אז, התא המשפחתי התפרק.

כשכבר הייתי סטודנטית באוניברסיטה שלפתי את יומני אבי וקראתי אותם והבנתי שהם נשארו שם במגירה, כדי שמישהו יקרא אותם ויעביר את המידע הלאה. לרגע לא נטשתי את הנושא ואף המשכתי לחפש מידע נוסף, באשר לאבי וגיליתי מידע רב. פניתי לכל ארכיון אפשרי כדי להרכיב את הפאזל סביב אבי ומשפחתו שנספתה בשואה.

מילי: מתי הבנת שאת חיה בבית שונה ולא רגיל?

זהבה סבר: מרגע שעמדתי על דעתי ידעתי זאת והבנתי שאני צריכה לגייס את כל כוחותי כדי להידמות לאחרים שבסביבה. אני מאוד ממליצה לקרוא את יומני אבי המתורגמים לעברית על ידי. את תמצית היומנים ניתן למצוא בגוגל תחת הכותרת: יעקב חברטובסקי, שישה מדורי גיהנום, כדאי לקרוא את שני החלקים.

קישור לסיפורי יעקב חברטובסקי

שערי הגיהנום: מיומנו של ניצול שישה מחנות (חלק א')

חברטובסקי ומכונת הכתיבה זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. צילום: אלבום המשפחה

שערי הגיהנום: מיומנו של ניצול שישה מחנות (חלק ב')

תמונה מיום נישואיהם

סבתא זהבה מסכמת: 

זוהי תמצית חייה של בת דור שני לשורדי שואה

כולה לב חפץ ועין רואה.

צמחתי שם, מתוך העצב, הקדרות והאפלה,

עם מודל ברור, תקווה ותפילה.

מאחורי התריסים המוגפים,

משקיפה החוצה ורואה חיים אחרים.

אימא, אבא ואחות זה כל התא,

זו משפחתי שהייתה.

אבא עם מספר על היד וסוד,

אימא מפוחדת וסוערת עד מאוד.

שני נרות נשמה, אחותי ואני,

שורדות, מרצות  וצומחות בתא המשפחתי.

תא שהכל בו חסר,

אבל אין לנו דבר אחר.

זהו ביתי וזהו מבצרי ועליו עלי לשמור

ובתוך כל האין, להתאמץ ולהביא אור.

במגירה אחת, בסלון המשפחתי, שכן לו הפתרון לסוד,

יומניו של אבא מהשואה ומהם למדתי, עוד ועוד.

האקציות בגטו ביאליסטוק, אובדן כל המשפחה כבר שם.

ששת מחנות ההשמדה, אושוויץ, בירקנאו ומטהאוזן גם.

איש אחד, גיבור, עם מספר על היד וסוד גדול,

יצא ב- 1945 לעולם הגדול.

בקפריסין, במחנות העקורים, הקים משפחה חדשה,

עם אמי הניצולה, כשבליבם אתגר ותקווה שבצבצה.

ואני ילדה אחת בודדה, הורית ונחושה,

לוחמת, חולמת וצועדת לדרך חדשה,

עם תובנה שהחיים אינם גן של ורדים,

אבל שבגן יש גם פרחים יפים ואחרים.

יש לי את משפחתי ילדים ונכדים,

כשהכול מלווה בהגשמה עצמית ואתגרים משמעותיים.

היומן, שנשאר שם, שמי מאתנו יקרא,

ויעביר את המסרים לדור הבא.

לקחתי על עצמי את המשימה החשובה,

להעביר את הכל מתוך מחוייבות ואהבה.

אהבה לאבא, הנוכח הנפקד בחיי,

שלא הכרתי די.

לקחתי עמי תובנות ומחוייבויות של בת דור שני,

שמי, אם לא אני,

לבדי, בגופי ונשמתי ובכל כוחותי,

אפלס דרכי, אלחם ואתמודד עם קשיי.

שאלך עם מה שיש ועם נקודות האור,

ולא אעסוק במה שאין ושלא ניתן לפתור.

שהכול בידינו, וגם אם קשה, נפתח שלדה

כי אם רק נרצה: אין זו אגדה.

מוקדש למילי נכדתי האהובה.

מילי מסכמת:

למדתי את סיפורה של סבתי,

בת דור שני לשורדי שואה,

הקשבתי לסיפורה בפליאה.

אני כילדה מוגנת ואהובה,

החיה במשפחה אוהבת וחמה.

בתא משפחתי גדול, עם הורים, אחים סבים וסבתות.

לקחתי עמי מספר תובנות לחיים,

שהינם רצופי קשיים,

שאת הקושי יש לקחת כאתגר

ולא להפכו לגורל מר.

חשבתי על סבא רבא עם המספר על היד,

השורד והגבור וסבתא רבתא, שהחליטה למצוא את האור.

בקשיים אדירים ועם המון כאב, ללכת עם הלב.

מתוך החושך, הכאב והזכרונות המרים

לבנות משפחה חדשה ולבחור בחיים.

לא לתת לקשיים לעצור בעדם ולנהל את החיים עבורם.

אני, מילי לוקחת מכל זה את התובנות,

כי מכל קושי, אפשר להיבנות.

במידה שאקח אחריות על הטוב ועל הרע

ואציב לעצמי מטרה,

ללכת עם מה שיש,

ולתת לנקודות האור הקיימות

להעבירני בחושך ומהן להיבנות.

לא לנהל מלחמה על מה שאין וחסר, וללכת למחוז אחר.

מחוז של נחישות, לצמוח ולהצליח מבלי לאבד את הרגישות.

לאור המפגש הבין דורי עם סבתי זהבה, אאמץ תובנות אלה באהבה.

הזוית האישית

זהבה סבר: מפגש זה היה חשוב לי מאוד ואני שמחה שנכדתי מילי לקחה עמה תובנות לחיים וגם עוד פרטים על המשפחה, על החיים במשפחה כזו כשאסון השואה מטיל צל כבד בבית וכמובן, היומנים של אבי שמילי תוכל לקרוא בהמשך.

מילי: מפגש זה היה מרגש ועוצמתי במיוחד כשלמדתי עוד על משפחתי ועל סבתי בפרט. לפעמים אני נתקלת בקשיים ובכאב וממפגש זה, למדתי, שניתן להתגבר על כל קושי ולצמוח ממנו ולא לתת לקושי ולכאב לנהל אותי. למדתי על סבתא והמשפחה דברים שלא הכרתי. סבתא זהבה חזרה לילדותה ומבינה היום כמה חזקה היתה בעבר וגם היום.