מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה לוי. שם אמי רחל עמר ושם אבי חיים עמר. קראו לי בשם זה כי כשהגעתי לארץ קראו לי זוזיאן, ובמשרד הפנים אמרו לי שאני צריכה לשנות לשם עיברי, לכן שינו לי את השם לזהבה.

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה. גרתי באזור יוקרה בדירה חמישה חדרים. הייתה לנו מטפלת וטבחית, היו לוקחים אותנו מדי פעם לים. היה לנו בית כנסת במרחק חמש דקות מהבית. להוריי היה מפעל נעליים ועורות והם אהבו לבלות ולארח. היינו אוכלים הרבה בישולים מרוקאיים כגון: קוסקוס דגים קציצות ארטישוק כבש ועוד…

גרנו בשכונה מעורבת של יהודים וערבים, היינו נפגשים בבתי כנסת בתי קפה ובתים, היינו קונים דברים בחנויות בעיר, היינו קונים את כל המוצרים הנדרשים. החברים שלי היו ילדים מהבית ספר ומהשכונה. רוב החברים שלי גרו בשכונה שאני גרתי בה. בילדות היינו משחקים בשבע אבנים, קלאס, מחבואים, תופסת, מחניים ועוד… בשעות הפנאי שלי הייתי קוראת ספרים ופותרת תשבצים.

הגעתי לארץ בגיל 4. הסיבה שעליתי לישראל הייתה כי הוריי החליטו לעלות לישראל. הגענו לארץ ישראל באונייה. גרנו בעיר כפר סבא, שם למדתי את השפה העברית בבית ספר. ההרגשה הייתה מוזרה כי לא הכרתי את הארץ ולא ידעתי את השפה. גרנו במעברה. הקליטה הייתה קשה מאוד כי ירדנו באיכות החיים. סיפור קשה שהיה לי: כשהיינו צריכים לעשות צרכים, יצאנו בלילה מחוץ לבית לשירותים. השירותים היו בור באדמה והיינו שומעים את התנים ומפחדים. דברים שהקלו לנו על החיים מאוחר יותר בארץ: מכונת כביסה ושירותים בבית. זה שינה לנו את החיים בזה שבמקום לשבת על הרצפה ולכבס את הכביסה בגיגית מים השתמשנו במכונת כביסה וזה הקל עלינו פיזית.

במרוקו הייתי בבית ספר אליאנס וכשעליתי לישראל הייתי בבית ספר בארי. בבית ספר בארי המקצועות שלמדתי הם עברית, חשבון, אנגלית, חקלאות, ספרות, גיאוגרפיה ועוד… היו לי יחסים טובים עם המורים. המשמעת הייתה קפדנית והתלמידים נתנו כבוד למורים. התלבושת האחידה שלנו הייתה חצאית כחולה וחולצה תכלת עם סמל בית הספר. היו לנו טיולי בית ספר ומסיבות. המורה שאני הכי זוכרת זאת המחנכת שלי ששמה היה שלי. המקצועות שאהבתי הם ספורט וספרות, והמקצוע שלא אהבתי היה חקלאות. ביסודי לא היה לנו חדר אוכל בתיכון, היו לנו היה לנו ממתקים בשפע. לא הייתי בתנועת נוער.

חגגתי את בת המצווה שלי בבית עם חברות. זכורה לי מהבר מצווה שלי התזמורת שהוריי הביאו לאירוע. המתנה שקיבלתי היא אופניים. גם כשחברותיי הגיעו לגיל בת המצווה, הן חגגו בבתיהם עם חברים.

היינו מאזינים למוזיקה צרפתית ומרוקאית. היו ריקודים סלונים וריקודים מזרחיים. הריקודים והשירים שהיו הכי מקובלים היו מוזיקה מרוקאית וריקודים סלונים. הזמרים שהיו מקובלים פעם היו אנריקו מרסיאס ושרל אזנבור. מאוד אהבתי מוזיקה צרפתית. הייתי ילדה שאוהבת לרקוד עם אימא שלה. יש לנו שיר במרוקאית שעובר במשפחה, שמו של השיר במרוקאית: "דור ביה יה שיבני דור ביה"

שיר אהוב עליי:

אופני הבידור שהיו נהוגים אז היו בתי קולנוע ומסיבות בבתים, אופני התקשורת שהיו נהוגים אז הם טלפון קווי של בזק, לא היו טלפונים ניידים. כשהייתי בת עשרים נהגנו לבלות במועדני לילה ובתי קולנוע וטיולים בכל רחבי הארץ. כדי לקרוא לחברים היינו פשוט דופקים בדלתות אחד לשני. חוויה שזכורה לי מהצבא ממלחמת יום כיפור בזמן שירות מילואים: הייתי חיילת יחידה בין כל החיילים בתעלת סואץ.

הקשר ביני לבין בעלי נרקם כשגרנו באותה שכונה והיינו באותה חבורה של חברים. גרנו באותה שכונה נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו תשעה נכדים. נינים אין לנו עדיין. כל נכדיי גרים בנתניה.

היחסים ביני לבין הוריי היו יחסים טובים: הייתי מספרת להוריי הכל ולא מסתירה דבר. קשרים בין נשים לגברים נוצרו על ידי כך שהיו מבלים ביחד ויוצאים לטיולים ומסיבות ביחד. פעם גבר היה מחזר אחר אישה בכך שהיה קונה לה מתנות, פרחים ועוד… האינטימיות של פעם הייתה כמו של היום. אופי היחסים בין הורים לילדים היה יחסים מאוד טובים, הילדים כיבדו את הוריהם והתייחסו אליהם ביחס חם ויפה. הילדים היו מספרים להוריהם הכל ולא מסתירים דבר, וההורים היו מעורבים בכל מה שהיה קורה לילדיהם. כמשפחה היינו אוכלים יחד ארוחות ערב וחוגגים ביחד חגים.

חפץ שעובר במשפחה

חפץ העובר במשפחתנו הוא צמידים מרוקאים שעוברים מהאם לבתה כשהיא מתחתנת. הצמידים במקור ממרוקו. צורתו של הצמיד עגולה ועליו חרוטות צורות, אין דימוים על הצמיד. הצמיד עשוי מזהב. מדובר בשבעה צמידי זהב אשר עוברים בירושה במשך שישה דורות.

הזוית האישית

נויה: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סיפור חייה של סבתא שלי זהבה.

זהבה: שמחתי על ההזדמנות לספר לנכדה שלי את סיפור חיי.