מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של סבתא רותי

נולדתי בשנת 1943 במרכז תל-אביב ליד כיכר דיזנגוף. לאבא שלי קראו רודולף ולאמא שלי קראו אדית. הם עלו לארץ מבולגריה בשנת-1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, דרך ראש הנקרה למחנה המעפילים בעתלית.

מהמחנה הם עברו לתל-אביב בשנת 1942, באותה תקופה הבריטים שלטו בארץ. כעבור שנה נולדתי בבית החולים אסותא בתל-אביב. כשהייתי בת חמש, בשנת 1948, אני וכל משפחתי ישבנו סביב הרדיו ושמענו את ההצבעה באו"ם ואת ההכרזה על מדינת ישראל. השמחה הייתה גדולה וירדנו לרחובות לכיכר דיזינגוף לרקוד עם כל ההמונים, ואז החלה מלחמת העצמאות.

בכניסה לבית שלנו, היה לובי גדול ולאט לאט החלו להגיע אליו פליטים שברחו מארצות ערב, התקבצו משפחות משפחות והיו מבשלים את המאכלים שלהם עם הריחות האקזוטיים וכמובן נתנו לנו הילדים לטעום וזה היה טעים.

לא היה לנו מקלט ובזמן האזעקות היינו יורדים ללובי. אז חליתי בשעלת ואסור היה לי לרדת למקלט, מחשש שאדביק אנשים אחרים. גרנו בקומה שלישית ובקומה הראשונה היה רופא שהסכים שאבוא אליו בזמן האזעקות.

בכיתות א'-ג' למדנו במשמרת שנייה, בבית-ספר תל-נורדוי. בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הצופים, לשבט דיזינגוף והמדריכה שלי הייתה יעל דיין בתו של משה דיין. השבט היה במקום שבו נמצאת היום עיריית תל-אביב שזה היה בפאתי העיר, צמוד לגן-החיות בו ביליתי חלק גדול מילדותי (גן החיות עבר מאוחר יותר לספארי ברמת-גן).

רוב הבילויים היו עם משפחתי המורחבת, אנחנו הילדים היינו צופים בבית בסרטים של צ'רלי צ'פלין, שירלי טמפל, השמן והרזה, דני קיי וכו'. בקיץ הלכתי לקייטנות בטבעון, בחיפה, וזו הייתה תקופה נהדרת.

השירות הצבאי של סבתא רותי

בשנת  1962 סיימתי בית-ספר תיכון בתל-אביב ומיד התגייסתי לצבא. אחרי כחודשיים של טירונות, שירתתי שנתיים בבית הדין הצבאי לערעורים בתור רשמת בית-הדין, שזה אומר שהייתי צריכה לכתוב כל מילה שנאמרה במשפט- כל מה שהתובע אמר, כל מילה שהסנגור אמר, כל מילה שהעדים אמרו והנאשם והשופטים ולכן הייתי צריכה לכתוב מאד מאד מהר.

רוב המשפטים היו של חיילים שערקו, חלקם כי חזרו הביתה והיו צריכים לעבוד כדי לעזור לפרנס את המשפחה וחלקם כי פשוט החליטו שהשירות לא בשבילם.

בתום המשפט הייתי עוברת על כל התיק ועל כל תיקון טעות שעשיתי הייתי צריכה לחתום כדי שידעו שזאת הייתי אני ולא מישהו אחר שרוצה לזייף את התיק. בסוף הייתי צריכה לחתום על כל התיק וגם נשיא בית הדין שישב במשפט היה צריך לחתום ואחרי כל זה הייתי מוסרת את התיק לארכיון שזה הגלריה שבה נשמרים כל התיקים. זה היה שירות מאד מעניין!

סיפורו של חפץ: צמידי הזהב של סבתא

כשהורי התארסו בשנת 1934 אבא שלי חזר ממצריים והביא לאמא שלי שני צמידי זהב דקים שאף פעם לא הורידה. כשהייתי בת 18 עם סיום בחינות הבגרות שלי, אמי נאלצה לטוס לשוויץ לאחותי, ולא יכלה להיות איתי, אז כתבה לי מכתב מרגש בו אמרה שהיא נותנת לי את הצמידים האלה במתנה. כשהיא חזרה היא נתנה לי אותם.

לאחר שנים נסעתי לשוויץ ללמוד ויצאתי באיזה ערב סוער לבלות והורדתי כפפות ושמתי את המטרייה במקום מיוחד ופתאום הרגשתי שאין עלי את הצמידים. חיפשתי ולא מצאתי והייתי מאד עצובה. בסוף הערב לקחתי את המטרייה ופתאום שמעתי את הצלצול הייחודי של הצמידים שהייתי שומעת כל יום בילדותי כשאמי קמה מהשינה.

יום אחד אחרי שנים, בהיותי בהריון, הורדתי את הצמידים והנחתי על השידה. באותו ערב סבא ויקטור (בעלי ז"ל) ואני יצאנו לחברים וכשחזרנו התברר שהייתה פריצה וגנבו לי את הצמידים.

הייתי מאד עצובה כי הייתי מאד קשורה לצמידים האלה. אחרי שנים, לקראת חג הפסח, סבא ויקטור הביא לי מתנה – צמידים כל כך דומים שאפשר היה לחשוב שזה אותם צמידים. מאז אני אף פעם לא מורידה אותם.

הזוית האישית

רותי: זו הייתה חוויה להעלות זיכרונות נשכחים ולספר אותם לנכד היקר שלי.

רון: היה לי כיף ומעניין, למדתי על הסיכונים שסבתא שלי עברה ועל התקופות הטובות בילדותה.