מאגר סיפורי מורשת

ציר הזמן

ילדות באוקרינה

נולדתי בברית המועצות באוקרינה, בשנת 1953. אמי ואבי היו היחידים שניצלו בשואה ומשפחותיהם נספו בשואה. אחרי המלחמה אמי ואבי נפגשו באוקרינה, התחתנו, הקימו משפחה ושלושה ילדים: הילד הבכור יעקוב ז"ל, השני זינובי והשלישית אני (עדה). כשהיתי בת 9 חודשים, אבי נפטר בתאונת עבודה, 10 שנים אמרו לנו שאבא שלנו מת מתאונת עבודה, אבל אחרי 10 שנים סיפרו לנו את האמת, (לאמא, לי ולאחים שלי) שחבורה של אנטישמים רצחו אותו בגלל היותו יהודי.

אחרי המקרה הנורא רצינו לעלות לארץ ישראל אך באותן שנים לא נתנו ליהודים לעלות לארץ ישראל או לצאת למדינות שאינן קומוניסטיות. למדתי בבית ספר רוסי כי לא היה אצלנו בית ספר יהודי בגלל האנטישמיות. כשסיימתי בגרות רציתי ללמוד באוניברסיטה, ניסיתי כמה פעמים להתקבל לאוניברסיטה אבל באוקרינה לא נתנו ליהודים ללמוד בטענה שהם אינם מוכנים לממן תארים אקדימאים בחינם שלאחר מכן היהודים יעלו לארץ ישראל. ליהודים שהיה כסף והצליחו לשחד את האוניברסיטה השיגו תואר אקדמי. או כאלה שהיו חוקרים או אנשים מאוד חכמים.לאמא שלי לא היה הרבה כסף כי לא היה מי שיפרנס באותה תקופה.במקום זה אני הלכתי ללמוד ספרות, הצלחתי, קיבלתי תעודה, ועד היום אני עובדת במקצוע זה ואינני מצטערת על כך.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1990, בגיל 37 והגעתי ישר לכפר סבא. הגעתי לישראל במטוס. היה לי קשה מאוד להשיג אישור עלייה לארץ אבל אני החלטתי ולא היה לי דרך חזרה. בברית המועצות היה לי קשה בגלל שאני יהודיה ובגלל שיש לי זיכרונות שאמא שלי סיפרה לי מהמלחמה (השואה). אחרי המלחמה אמי ואבי התחתנו ולאחר כמה שנים אבי מת. אני גדלתי בגן ילדים שפעל 24 שעות ורק בימי שישי חזרתי לביתי, בזכרונות שלי בגן הילדים אני הרגשתי כמו בבית סוהר. אני הייתי בגן 24 שעות כי לאמא שלנו היה קשה גם לעבוד וגם לגדל אותנו אחרי שאבא שלי נפטר.

הרבה שנים לפני עלייה נתתי בקשה לעלות לארץ אבל לא נתנו לי. עליתי מרצון לחיות בארץ ישראל. הירידה ברמת החיים, קשיי השפה, הובילו לתחושה של אי שייכות. אומנם מיד בהתחלה מצאתי עבודה במקצוע הספרות אך ירדתי ברמה כי באוקראינה היה לי בית ספר לספרות וכאן נאלצתי לעבור מבית לבית והפרנסה לא היתה בטוחה. בהמשך הזמן התרגלתי לחיים בארץ פתחתי מספרה והתפרנסתי בכבוד.

אהבה

פגשתי את בעלי במסיבה של חברים, דרך המסיבה התחלנו לצאת, הינו חברים בערך שנה, לאחר שנה סבא של שירלי הציע לי להתחתן, אמרתי כן.  השיר שבחרתי, שיר שמאפיין אותי הוא "אין לי ארץ אחרת"

אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי בגוף כואב, בלב רעב כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי בגוף כואב, בלב רעב כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת עד שתחדש ימיה עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי בגוף כואב, בלב רעב כאן הוא ביתי

בגוף כואב, בלב רעב כאן הוא בית.

הזוית האישית

שירלי: היה לי כיף להשתתף בפעילות ואני מאחלת לסבתא שנמשיך להינות ביחד גם לאחר סיום תכנית  הקשר הרב דורי.

סבתא עדה: היה לי כיף להיות עם נכדתי בבית הספר ואני רוצה לאחל לנכדתי שנמשיך להינות ביחד ושתמשיך להיות ילדה עם לב זהב.