מאגר סיפורי מורשת

שמי חווה ריזנסקי לבית אסטמן. נולדתי באורוגוואי בשנת 1956 בשם אווה לזוג הורים צעירים וציונים.

את אחת עשרה השנים הראשונות של חיי חייתי עם משפחתי באורוגוואי. חיי היו מלאים בחוויות נהדרות, היו המון חופשות, טיולים עם תנועת הנוער מכבי צעיר, מחנות קיץ, המון חברים וזיכרונות נהדרים.

הוריי היו מאוד ציוניים ולכן כאשר הגעתי לגיל 11, עלינו לארץ. עברנו תהליך לא פשוט של התאקלמות; נחתנו בעיר בת ים, שהייתה מאוד קטנה ונחמדה וגרנו בדירה ממש קרובה לים, וזה כמובן הזכיר לנו את מקום מגורנו באורוגוואי, למרות ששם היה אוקיינוס וכאן היה הים התיכון.

כאשר הגענו לארץ שינו לי את השם לחווה. עברנו תהליך של התאקלמות כמו בשנות השבעים, אז היו גלי עלייה מאוד גדולים, והייתה תחושה שהגענו למקום הנכון.

בגיל 15 עברתי ללמוד ולחיות בכפר הירוק. שם בעצם פגשתי חברים מכל שכבות העם – מושבים בדרום, ירושלים וערבים מהגליל. זאת הייתה חוויה שמאוד השפיעה על ראיית העולם שלי לעתיד – חוויה מעצבת. החיים בפנימייה עיצבו אותנו לנתינה ולשיתוף. בכפר עבדנו בעבודת השדה, אני עבדתי בחממות שבהם גידלנו פרחים. הלימודים היו כלליים, את הבגרות עשינו גם בחקלאות ובגידול פרחים.

אני, שעליתי לארץ, יכולתי להגיד שזאת הייתה בחירה נכונה, למרות הקשיים הרבים – המלחמות, ההתמודדות עם המצב הגאופוליטי, עם שכנים שלא אהבו אותנו (מדינות ערב בעיקר). למרות כל זאת נבנתה מדינה שהיא בגדר נס, עם תעשייה טכנולוגית מעולה ותעשיות שונות שמצטיינות בכל העולם.

לאחר סיום התיכון המשכתי ללימודים באוניברסיטה ולמדתי היסטוריה (באוניברסיטת תל אביב). לאחר מכן התחתנתי ונולדו לי שני ילדים: איתי ועדי (אימא של אריאל) ואחר כך נולדו שני נכדים מקסימים ומושלמים: ינאי ואריאל, הילדים של עדי.

אנו עוברים ימים לא קלים של מלחמה עם חמאס וחיזבאללה, אני מקווה שהמלחמה תסתיים במהרה. לצערי, בעת צרה מתגלה גדולת העם שלנו. אני מתפללת שכולם יחזרו בשלום הביתה – גם החיילים וגם החטופים.

הזוית האישית

סבתא חוה: מאוד מאוד נהניתי מהעשייה שלי עם אריאל ומכך שסיפרתי לה את תולדות חיי.

אריאל הנכדה המתעדת: מאוד מעניין לי בתכנית הקשר הרב דורי, גיליתי דברים חדשים על חייה של סבתי וגיליתי שעשתה בגרות בפרחים וחקלאות.