מאגר סיפורי מורשת

שמי נופר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי, אביבה שולמן.

כיצד הכל התחיל

סבתא רבתא רבתא שלי, הנרייטה אורמן – סבתא של אביבה שולמן (סבתא שלי) יצאה עם בחור לא יהודי ולכן שלחו אותה מאסטוניה לדרום אפריקה. סבא רבא שלי, אברהם אורמן נשלח מליטה לדרום אפריקה כדי שלא יגויס לצבא הליטאי.. לשניהם היה דוד בדרום אפריקה. הסתבר שזה היה אותו דוד. הנרייטה ואברהם נפגשו, התאהבו והתחתנו. נולדו להם שלוש בנות. הבכורה מביניהן, בל, היא אימא של סבתא שלי – אביבה. אברהם והנרייטה אורמן גרו במקום נידח בדרום אפריקה.

בשנת 1929, בזמן השפל הכלכלי הגדול, סבא של סבתא איבד את כל כספו ונפטר זמן קצר מאוחר יותר, כנראה בגלל שברון לב. הנרייטה פתחה מספרה. אימא של סבתא, בל ואחיותיה נאלצו לעזוב את בית הספר כדי לעבוד במספרה. בל אורמן התחתנה עם מוריס לוין, בנם של הורים מלטביה שהיגרו לדרום אפריקה. נולדה להם בת ששמה אביבה – סבתא שלי.

סבא שלי, אמנון שולמן, נשלח לדרום אפריקה במסגרת חילופי סטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, שם הוא הכיר את סבתא שלי. הם התאהבו והתחתנו בארץ בשנת 1967, כמה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. זמן קצר אחרי שאמנון חזר מהמלחמה, נולד אבא שלי, אלון שולמן, ביום העצמאות בתאריך 2 במאי, 1968.

ילדותה של סבתא שלי, אביבה (לוין) שולמן בדרום אפריקה

סבתא למדה בתיכון יהודי, שנקרא "תיכון הרצליה". הלוגו של בית הספר היה "אם תרצו". יום הלימודים היה ארוך, כי המורים שמו דגש על לימודי העברית בנוסף למקצועות הלימוד הרגילים. בית הספר נודע ברמתו הגבוהה, וזה מצא חן בעיני סבתא. מה שפחות מצא חן בעיניה היו הנסיעות הארוכות לשם. התיכון היה ממוקם על הר בשם "הר השולחן". בצד שמאל של הכיתה היה ניתן לראות את ההר, ובצד ימין הים.

סבתא השתתפה בהרבה חוגים. היא שיחקה טניס, כדור-רשת, פינג פונג ובדמינטון (כדור נוצה). בנוסף לקחה חלק גם בחוג צילום. היא חזרה הביתה כל יום בשעות הצהריים המאוחרות, ואת חלק משיעורי הבית נהגה להכין ברכבת. לעיתים היה מסוכן לחזור הביתה כיוון שבתקופה הזאת של האפרטהייד (הפרדה בין שחורים ללבנים) בדרום אפריקה היו מחאות של כהי עור, שנטו מדי פעם להיות אלימות. הוריה חששו אך לא היה מה לעשות כי לא היו טלפונים ניידים באותה התקופה. כשידעו על מחאה, אב הבית של בית הספר היה מסייר בכיתות ואומר לכל הילדים שבאו מרחוק שהם צריכים ללכת הביתה מוקדם. (אנקטודה מתקופה מאוחרת יותר: סבתא למדה באוניברסיטת קייפטאון, שם בתקופת האפרטהייד הוחלט על פיטור מרצים שחורים. הסטודנטים ארגנו צעדת מחאה, ונעצרו כי נחשבו לפורעי חוק בעד האפרטהייד. למרבה המזל, אבא של סבתא היה עורך דין וגרם לשחרורה המהיר. בסופו של דבר גם כל השאר שוחררו).

מסיבת בת המצווה של סבתא שלי הייתה משותפת לה ולעוד כעשרים בנות. סבתא הייתה תלמידה מצטיינת, וזכתה במלגה באוניברסיטה בירושלים. חברה של אימא שלה אמרה לה שיש בחור מישראל שמגיע מחילופי סטודנטים, ושהוא קרוב משפחה שלה. היא הייתה מעוניינת שיפגשו. סבתא לא רצתה, היא לא הבינה מה תעשה עם בחור ישראלי. דעתה על ישראלים הייתה… לא משהו. היא לא חיבבה את הישראלים שכבר הכירה. אימא שלה הפצירה בה לפגוש בו והיא נכנעה. פגישתם הראשונה הייתה מוצלחת. הוא היה גבוה, יפה, בהיר שיער. סבתא הייתה אמורה לנסוע ללמוד בירושלים, והוא נשלח מחילופי סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. היא אכן נסעה ללימודים אבל מאוד התגעגעה אליו עד שעזבה את לימודיה, אך בכל זאת נשארה בארץ. גם הוא עזב את העבודה, חזר לארץ והשניים החליטו להתחתן.

סבתא וסבא ביום חתונתם

בשנת 1967 התרחשה מלחמת ששת הימים. המלחמה נערכה מה-5.6.1976 עד ה-10.6.1967. צה"ל נחל בה הצלחה רבה ויצר הרתעה חזקה מול צבאות ערב, נוסף על כבישת שטחים כמו חצי האי סיני (אותו מדינת ישראל החזירה בסופו של דבר). תחושת האופוריה שלאחר המלחמה היו אחד הגורמים למלחמת יום כיפור, שפרצה בשנת 1973.

סבתא כתבה מכתבים הביתה בזמן מלחמת יום כיפור, אותם המכתבים התפרסמו בספר. שם הספר – "A shield about Me (מגן סביבי)".

כריכת הספר שכתבה סבתא

סבתא החלה לפתח קריירה כמורה, והאמינה בפרויקט חילופי סטונדטים. שם היא פגשה את בעלה, ומלבד האפשרות למצוא שידוך פוטנציאלי היא מאמינה שהפרויקט יוצר מפגש בין תרבויות ומביא להזדמנויות חדשות ולהיכירות של אנשים חדשים.

הזוית האישית

נופר הנכדה המתעדת: תהליך העבודה היה מאוד מעניין בשבילי. אביבה היא הסבתא היחידה שנשארה לי, ומאוד נהניתי להתחבר אליה יותר ולשמוע את הסיפור שלה. גיליתי דברים חדשים על המשפחה שלי ועל ההיסטוריה.

אני מחשיבה את עצמי כבן אדם שמאמין באהבה. סיפור הנישואין של הוריי לא היה רומנטי במידה מספקת לטעמי, אבל הסיפור של סבתא וסבא שלי מפצה על כך.

סבתא אביבה: פעם ראשונה שסיפרתי את הסיפור שלי למישהי, אלו דברים שלא הייתי מספרת אם לא הייתי נשאלת עליהם. התוכנית גרמה לי לחשוב על דברים, על עצמי, ומצאתי דברים שהיה נחמד להיזכר בהם.