מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפורה אמנט, סבתא של דור שטרמר.

נולדתי בתאריך 26.12.1953 בבואנוס איירס, ארגנטינה ושם קראו לי פליסה בורקוביץ על שם סבתא שלי ודודה של אבי.

כשעליתי ארצה, לפני שהגענו באוניית דן חילקו לנו מספרי תעודת זהות ונתנו לי את השם ציפורה כמו שקראו לי בתנועת נוער בבואנוס איירס.

הורי היו ניצולי שואה. אבי חיים משה נולד בתאריך 12.3.1920 בפילזנו, פולין. הם היו משפחה של שבע נפשות, הורים וחמישה אחים ואחיות. בפולין היו להם חיים רגילים, היו צריכים לעבוד קשה כדי לפרנס את המשפחה. הם היו משפחה מסורתית, שמרו שבת, סבי והבנים הלכו לבית כנסת וגם חגגו את החגים היהודיים. אבי למד בחדר, בגיל 6 למד בבית ספר יסודי אבל בגיל 11 נאלץ לעבור ללמוד בבית ספר ערב כדי לעזור בפרנסת המשפחה מפני שאביו נפטר. בגיל 15 עבר לקראקוב כדי ללמוד מקצוע צבע עד שהתחילה מלחמת העולם השנייה וכל המצב השתנה. ואז הם היו במחנות ריכוז ועברו תקופה מאוד מאוד קשה.

אבי היה בהרבה מחנות, התקופה היתה ארוכה וקשה והיה לו מזל שהצליח להינצל. ממשפחתו שרדו אחיו הבכור, אחות ואבי.

אמי לאה נולדה בתאריך 29.4.1928 בקראקוב, פולין. הם היו משפחה של ארבע נפשות, הורים, אמי הבכורה ואחותה הקטנה. אמי התחילה ללמוד בבית ספר בגיל שבע. היא חשבה שכל יום עוברים כיתה ואז בשבוע מסיימים את הבית ספר היסודי ויודעים את הכל. לצערה היא למדה רק עד כתה ג' מפני שפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים שכבשו את פולין אסרו על הילדים היהודיים ללמוד בבית הספר. המורה, תוך חירוף נפש, לימדה אותם בסתר בביתה תקופה קצרה. אחותה בקושי הספיקה להתחיל כיתה א'.

הם היו משפחה מסורתית, שמרו שבת וחגגו את החגים היהודים. הייתה להם חנות מכולת שבה הם עבדו אבל כמובן עם פרוץ המלחמה הדברים השתנו. החיים היו קשים והיו צריכים לעזוב את בתיהם. גם אמי עברה גטאות ומחנות ריכוז, המצב היה מאוד מאוד קשה ומהמשפחה המורחבת שלה שרדו רק סבתי, אחות של סבתי ואמי.

הורי הכירו במחנה וורטה, השתדלו להיפגש מפעם לפעם, אבי הכין לאמי תיק שהוא צבע לבד וגם טבעת ושאל אותה אם אחרי המלחמה היא תסכים להינשא לו ואז היא נפרדה ממנו והחזירה לו את המתנות

בסיום המלחמה אמי וסבתי חזרו לקראקוב ואחרי תקופה קיבלו את הדירה שלהם חזרה אבל ריקה. יום אחד הגיע אבי, חיים לבקר אותם ואימי לא הייתה בבית, כשנכנסה לא ידעה מה לעשות כשראתה אותו ואמרה שהיא הולכת לרופא שיניים. הוא המשיך לבוא לבקר אותן ולבסוף שוב יצאו לבלות יחד ואחרי תקופה החליטו להינשא.

החתונה נערכה ביום ראשון 7.7.1946 בדירה של אמי וסבתי. בסוף בגלל הפוגרומים (התקפות על  יהודים, הרסו חנויות ובתי כנסת) שהיו באותה התקופה הם החליטו לעזוב את פולין. סבתי לא רצתה לנסוע אז הם החליטו לנסוע ולהיפגש מאוחר יותר איתה. שוב התחילו תלאות של העברה ממדינה למדינה בצורה בלתי לגאלית עד שהגיעו לפריז ומשם היו צריכים להפליג לדרום אמריקה אחרי קבלת אישורי כניסה לפרגוואי. בפריז הם עבדו וגם ביקרו את החברים פרנקה והנק, ניצולי שואה, שהיו יחד במחנה ריכוז וורטה.

סבתי הגיעה לפריז אחרי תשעה חודשים שאמי ואבי היו שם. ניסו לסדר לה אישור כניסה לפרגוואי, אבל היה קשה מאוד לכן היא עוד נשארה בפריז ואמי ואבי הפליגו לדרום אמריקה באוניית "קמפנה" וסבתי יצאה שבעה ימים אחרי באונייה יוגוסלבית "פרטיזנקה".

הם נפגשו באורוגוואי ומשם טסו לפרגוואי שם גרה בת דודה של אבי ששלחה את האישורים וגם אחותו. שוב מתחילים נדודים מפני שבפרגוואי לא הייתה עבודה, הם מנסים לעבור לארגנטינה בצורה בלתי לגלית במשך פעמיים תפסו אותם ובפעם השלישית הצליחו לעבור את הגבול. נדדו עד שהגיעו בתאריך 19.12.1948 לבואנוס איירס ושם התחילו חיים חדשים.

ההתחלה הייתה קשה מפני שלא היה להם רכוש וגם לא כסף. בעזרת מכר הצליחו לשכור חדר ריק אצל משפחה. החדר היה עם שני קירות בנויים ושני קירות ורצפה מעץ שכל הזמן אבי היה צריך לתקן בעזרת עצים של ארגזי פרי ריקים מהשוק. הם קיבלו מיטה פשוטה עם מזרן, שולחן קטן ושני שרפרפים וארון קטן למטבח. המעט בגדים וסט סדינים להחלפה היו במזוודה מתחת למיטה.

בתאריך 12.4.1949 נולד אחי יצחק, על שם סבי שלא שרד את השואה. החיים בבואנוס איירס לא היו פשוטים בהתחלה. אבי עבד כסוחר בדים (עבר מבית לבית או בחנויות), כצבע, מקצוע שלמד בפולין לפני המלחמה, כל מה שהיה יכול כדי שיוכל לפרנס את המשפחה. אימי הייתה עקרת בית ונשארה עם אחי בבית. לא היה לה מקצוע מפני שהיא הייתה ילדה בפרוץ המלחמה ואפילו לא הצליחה לסיים כיתה ג'. אחרי שלוש שנים עברו לדירה עם שני חדרים, חצר והיה יותר קל להסתדר. שם גרו גם סבתי ובעלה אבל הסתדרו.

אחי גדל והתחיל ללכת לגן, הוא היה ילד מאוד נוח וחביב על כולם. כשהוא היה בן שלוש הורי רצו עוד ילד ואז התחילו לחפש דירה שתהיה רק למשפחה שלנו. אימי טיפלה באחי ואבי המשיך לנסוע כסוחר. בסוף מצאו דירה קרובה לדירה של סבתי, מאוד חשוב כשחיים במדינה זרה ושאין משפחה וגם החברים המעטים גרים רחוק. הדירה לא הייתה בשכונה מרכזית והיו בה חדר שינה, סלון, חצר וגג.  הורי ואחי עברו לגור בה בשכירות ואז אני נולדתי בתאריך 26.12.1953. אחי היה בן ארבע וחצי כשנולדתי ולפי הסיפורים הוא בכלל לא קינא בי ומאוד אהב אותי. כשקצת גדלתי היינו משחקים גם עם חברים בחצר וגם בגג והיה לנו מאוד כיף.

המשפחה שלנו הייתה מסורתית ולהורים היה מאוד חשוב שנהיה במסגרות יהודיות מפני שבבואנוס איירס הייתה התבוללות. לכן למדנו בבית ספר יהודי וגם הלכנו לתנועה אז היו לנו הרבה חברים יהודים וגם נוצרים. בבית חגגנו את החגים המרכזיים: ראש השנה, יום כיפור, חנוכה ופסח. משפחה לא הייתה לנו חוץ מסבתא ובעלה. כל יתר הקרובים נספו בשואה. אח של אבי היה גר עם משפחתו באורוגוואי ואחות של אבי ובת דודתם ומשפחותיהם היו גרים בפרגוואי. כל החגים חגגנו בבית וגם הלכנו לבית הכנסת עם אבי ואמי שם התפללו בראש השנה וביום כיפור.

אחי התחיל את הבית ספר היסודי ולמד בבוקר בבית ספר היהודי ואחה"צ בבית ספר ממלכתי.

כשמלאו לי שש שנים התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי ממלכתי אחה"צ ושנה לאחר מכן התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי אחה"צ. בבית ספר זה קפצתי כתה מפני שיום אחד המנהלת נכנסה לכיתה ושאלה מי יודע לקרוא, אני הרמתי את היד מפני שבספרדית כבר ידעתי לקרוא ואז המנהלת לקחה אותי לכתה ב', הושיבה אותי ונתנה לי לקרוא ביידיש. התחלתי לבכות מפני שלא הכרתי את האותיות ואמרתי לה שאת זה אינני יודעת לקרוא, רק בספרדית. המנהלת ליטפה אותי ואמרה לי תישארי בכתה הזאת ותראי שהכל יהיה בסדר ותלמדי לקרוא כמו כולם. זה עזר לי לסיים את שני בתי הספר באותה השנה. מהלימודים מאוד נהניתי אבל היה קשה להיות עסוקה כל היום. בבוקר נוסעת וחוזרת בהסעות מהבית ספר היהודי, אוכלת, מתכוננת והולכת לבית ספר הממלכתי שהיה בשכונה שגרנו.

אחי ואני שחקנו יחד, הוא לימד אותי לשחק פינג פונג לא בהרבה סבלנות, וגם טבעי כמו אחים רגילים גם רבנו, הצקנו זה לזה אבל הוא גם ידע להצחיק אותי עד היום. כשהייתי מגיעה בצהריים מהבית ספר והייתי צריכה להתכונן כדי ללכת לבית ספר השני הוא היה מציק לי, זורק לי דברים דרך החלון בשירותים וזה סיפור שעובר היום בין ילדי המשפחה וכמובן כולם צוחקים. כשגדלנו הדברים האלה הסתיימו ויש לנו קשר מאוד טוב עד היום וגם למשפחות שלנו.

השנים עברו והמצב הכלכלי השתפר. בבית לא הרגשנו שום חסר וגם ההורים השתדלו שלא נרגיש אוירה קשה בגלל שהם עברו תקופות קשות במלחמה. אף פעם הם לא דיברו על זה ולא סיפרו לנו כלום. בחופשות לרוב היינו נוסעים למשפחה באורוגוואי ומבלים שם יחד איתם. נוסעים לטיולים, הולכים לים ונהנים מחופי הרחצה שבבואנוס איירס לא היו. בילינו הרבה עם המשפחה שבבואנוס איירס לא הייתה לנו.

כשלאחי מלאו לו 13 חגגו לו בר מצווה שהייתה מאוד מרגשת ויפה במיוחד להורים אחרי שעברו שנים קשות כל כך ובכל זאת הצליחו להקים כזאת משפחה ולהתקדם מבחינה כלכלית ולחיות חיים רגילים. בבית אף פעם לא הרגשנו חסר וגם נתנו לנו אפשרות לצאת לפעילויות בלי לעצור אותנו אפילו שהם היו ניצולי שואה.

בגיל 11 התחלתי ללכת לתנועת נוער החלוץ למרחב, אחי כבר היה מדריך באותה תנועה, הוא ארבע וחצי שנים יותר גדול ממני. מאוד אהבתי את הפעילויות, טיולים וסמינרים מחנות קיץ וחורף, שאליהם נסענו ל10- ימים או שבועיים, היינו רחוקים מהבית והיה ממש מהנה. לרוב היו פעולות בסוף שבוע ורק למדריכים היו פעולות ואספות באמצע השבוע. הרבה פעמים הייתי מחכה לאחי בתנועה וחוזרים הביתה יחד. בואנוס איירס זאת עיר גדולה והיינו צריכים לנסוע באוטובוסים ועד שהגענו הביתה היה מאוחר.

גם אני הייתי מדריכה בקן מחוץ לבואנוס איירס והייתי מגיעה לשם ברכבת. היו לי הרבה בנים בקבוצה אז הפעולות היו מותאמות לילדים, אפילו פעם הלכתי איתם למשחק כדורגל. מאותם השנים מאוד נהניתי ויש לי זיכרונות מאוד טובים. גם להורים היה מאוד חשוב שנהיה במסגרות עם נוער יהודי. היה לי קצת קשה מפני שגם בתיכון למדתי בשני בתי ספר. הורי לא כל כך רצו שאני אדריך בתנועה מפני שהם חששו שלא אוכל ללמוד וארד בציונים אבל הראיתי להם ש"אין דבר העומד בפני הרצון" וסיימתי את הלימודים בהצלחה. מאוד נהניתי מהלימודים, אהבתי ללמוד את כל המקצועות כמו היסטוריה של העם היהודי, תנ"ך, יידיש, עברית, סיימתי עם שתי תעודות הוראה, בבית ספר הממלכתי ובבית ספר היהודי.

סבתא ציפורה בפואנטה

היו לי חברים יהודים מהתנועה וגם מהבית ספר היהודי אבל כמובן היו לי חברות נוצריות שלמדו איתי בבית ספר הממשלתי ובמיוחד חברה  שהכרתי בתיכון הממשלתי שקראו לה גרסיאלה, היא הייתה החברה הכי הכי טובה שלי. היא הייתה נוצרייה אבל מאוד הסתדרנו יחד, היינו כמו אחיות והרגשנו מאוד טוב אחת בבית של השנייה. שמרנו על קשר גם כשעליתי ארצה וכשהממשל בארגנטינה הפך לחונטה צבאית, תקופה מאוד קשה, האנשים שם היו צריכים לשמור על עצמם לכן נפסקה ההתכתבות, באותם השנים ההתכתבות הייתה בעזרת מכתבים בדואר. בשנת 1991, פעם ראשונה שהגעתי לבקר, 19 שנה אחרי עלייתי ארצה, יצרתי קשר איתה ועם משפחתה וחידשנו את הקשר. כל השנים התכתבנו ושוחחנו עד לפני חמש שנים שנסעתי לבקר אותה אבל לצערי היא נפטרה ממחלה, אבל אני ממשיכה להיות בקשר עם משפחתה.

בשנת 1967, כשאחי סיים את התיכון הגיע לארץ למכון למדריכים. הם למדו, טיילו וגם עבדו בקיבוצים. אבל ביוני פרצה מלחמת ששת הימים וזה היה מאוד קשה מפני שלארגנטינה לא הגיעו ידיעות והיינו מאוד מודאגים במיוחד הורי. בסוף הגיע מברק לתנועה וזה הרגיע את כולנו, הם חזרו לארגנטינה במרץ 1968 והמשיך להיות מדריך בתנועה.

 שלבי העלייה לישראל

בתנועת נוער, בגיל 20 רוב הנוער עלו ארצה לחיות בקיבוץ. אחי נישא בשנת 1970 ועלה ארצה לקיבוץ אלומות. הורי החליטו שבסיום לימודי גם אנחנו נעלה ארצה.

בשנת 1971 אבי הגיע לארץ לבקר את אחי וגיסתי שולה. בארץ הייתה לו גם משפחה, בני דודים ששרדו את השואה עם משפחותיהם וגם דודה פלה עם משפחתה שעלו ארצה מפרגוואי. אמא לא הגיעה איתו מפני שלא רצתה להשאיר אותי לבד. אבי טייל ומאוד נהנה להכיר את ארצנו הקטנה. באותו ביקור קנה דירה בחולון מפני שהורי תכננו שנעלה ארצה ב-1972.

האמת שמצד אחד מאוד שמחתי שנגיע לארץ ותהיה לנו דירה אבל מצד שני היה לי קשה לחשוב שאני עוזבת את המוכר, את החברים מפני שהם היו אמורים לעלות ארצה שנתיים אחרי ואני מגיעה לארץ לא מוכרת, עם שפה שונה מזו שהייתי רגילה. החששות היו רבים.

בינתיים נולדה לאחי וגיסתי ילדה וזה מאוד שימח אותנו. הורי התחילו בהכנות כבר בבואנוס איירס לקראת העלייה. הכינו את הדברים כדי לשלוח ארצה. מכרו את דירתנו ועברנו לבית של חברים בו גרנו כחצי שנה. זה היה עוד שינוי בשבילי אבל לפחות ידעתי שהאמצעים מקדשים את המטרה. זאת הייתה תקופה מאתגרת ומרגשת.

כשבוע לפני העלייה חברים של הורי ארגנו לנו מסיבת פרידה באולם. אני הזמנתי גם חברות והיה מאוד מרגש.

באותם השנים העולים הגיעו ארצה בהפלגה, לא בטיסות מפני שהסוכנות היהודית הייתה אחראית על תהליך העלייה. ביום 14.4.1972 הגענו לנמל ושם חיכו לנו חבריי וגם חברים של הורי. הפרידה הייתה מאוד מרגשת. עלינו לאונייה ענקית בשם "ג'וליו ססר" שבה הפלגנו 21 יום עד צרפת.

באונייה ישנו בחדרים מופרדים, להורים היה חדר ואני הייתי בחדר אחר עם דודתה של גיסתי. כמעט לא הייתי בחדר מפני שבאונייה היו פעילויות שונות (בריכה, מסיבות, סרטים, צוות בידור) וגם הכרתי צעירים מגרעין של תנועת דרור שעלו לארץ לקיבוץ עין השלושה. ההפלגה לא הייתה פשוטה. ראשית היא הייתה ארוכה ורוב הזמן לא חשתי בטוב מהתזוזות של האונייה.

במונטבידאו, אורוגוואי שם פגשנו בנמל את אח של אבי עם משפחתו ובילינו איתם קצת. בשעה המתוכננת נפרדנו מהם כדי להגיע חזרה לאונייה וזאת הייתה הפעם האחרונה שאבי פגש את אחיו.

משם הפלגנו לריו דה ג'נירו, ברזיל. סיירנו בעיר, מאוד יפה. זאת הייתה התחנה האחרונה בדרום אמריקה ומשם הייתה הפלגה ארוכה מפני שחצינו את האוקיאנוס האטלנטי עד שהגענו ליבשת אירופה והאונייה עגנה בליסבון, פורטוגל. משם הפלגנו לקאנס, צרפת. האונייה הייתה גדולה ולא יכלה להגיעה לנמל לכן ירדנו מהאונייה לסירות קטנות שהפליגו לחוף. מקאנס נסענו ברכבת לפאריס כדי לבקר זוג חברים של הורי, ניצולי שואה, שהם הכירו במחנה ריכוז והיו בקשר כל השנים. חיכו לנו בתחנה ובילינו יחד איתם ארבעה ימים, טיילנו בפאריס, הורי לקחו אותי לבקר במלון שהם גרו אחרי המלחמה כשחיכו לאישורים כדי להפליג לדרום אמריקה. משם נסענו ברכבת לעיירה איפה שחיכו כל העולים שהפליגו איתנו ואחרי יומיים הגענו לנפולי ועלינו על האונייה ישראלית בשם "דן" כדי להפליג לארץ ישראל.

באונייה זאת כבר הרגשתי בבית, כמובן דיברו עברית והאווירה הייתה טובה. גם פה היו פעילויות וגם אנשים מהסוכנות היהודית הכינו אותנו לקראת ההגעה ארצה. הנפיקו לנו תעודות זהות, רשמו לנו שמות עבריים והסבירו לנו על הסידורים הראשונים כשנגיע לנמל.

הלילה לפני ההגעה לארץ היה מאוד מרגש. מוקדם בבוקר כבר חיכינו על הסיפון מפני שרצינו לראות את חיפה וכיפת הזהב של גן הבהאי נוצצות באור הזריחה ומאוד התרגשנו. הגענו לארץ בתאריך 12.5.1972. בנמל חיפה חיכו לנו אחי וגיסתי וגם בת דודה של אבי ובעלה. המפגש היה מאוד משמח ומרגש. משם נסענו לקיבוץ אלומות איפה שאחי, גיסתי והאחיינית אביטל גרו. הם אירחו אותנו ומאוד נהנו להכיר מה זה קיבוץ ולאחר שבועיים נסענו לדירה בחולון. הדברים שהורי שלחו לארץ כבר הגיעו והתחלנו לארגן את הכל כדי להתחיל את החיים החדשים בארץ חדשה אבל שלנו.

ההתחלה הייתה קשה, אבי התחיל לעבוד כצבע עם בן דוד כדי לפרנס את המשפחה. אמי למדה קצת עברית בארגנטינה אבל לא מספיק אז היא נרשמה כאן באולפן וזה מאוד עזר לה. היא לא עבדה הייתה בבית ואני ידעתי עברית מהלימודים בבית ספר היהודי בארגנטינה, אבל שפה מאוד בסיסית. בתקופה הראשונה לא ידעתי מה אעשה, חברים לא היו לי ולהורי היה מאוד קשה לראות אותי בבית. אחרי זמן קצר  קיבלו אותי לעבודה בבנק הפועלים. מהעבודה מאוד נהניתי, הייתי עסוקה כל היום מפני שהעבודה הייתה מפוצלת. עבדתי שנה ואז אחי הציע לי שאתחיל ללמוד בסמינר למורות מלאכה בגבעתיים, אני מאוד אהבתי ליצור דברים אז ניגשתי לראיון. היה לי מזל שהייתה לי תעודה שסיימתי 12 שנה בבית ספר היהודי ואז לא הייתי צריכה להבחן בשום מקצוע כדי להתקבל. למדתי שם שלש שנים, מאוד נהניתי מהלימודים המגוונים וקיבלתי תעודת הוראה כמורה למלאכה.

בזמן הלימודים הכרתי את אריה, בעלי כיום, דרך משפחה משותפת שלנו. באותה התקופה הוא שירת בחיל אויר באילת ואני למדתי בגבעתיים. כשהוא היה מגיע לחופשה היינו מבלים עם חברים והתקופה הייתה טובה יותר. בסיום לימודי נישאנו בתאריך 12.7.1976 וירדנו לגור באילת מפני שאריה שירת בצבא קבע. למזלי קיבלתי עבודה כמורה בבית ספר יסודי ובחטיבה ושם עבדתי במשך כל התקופה שגרנו שם. היו לנו חברים שהכרנו שם ואנחנו בקשר עד היום ועזרנו זה לזה בכל מצב. בתאריך 24.7.1978 נולדה בתנו הבכורה ושמה שירלי. היא הייתה ילדה מאוד נוחה וחמודה אבל היה קצת קשה להיות רחוקים מהמשפחה ובמיוחד עם תינוקת ראשונה אבל גם לזה התרגלנו והיינו מסתדרים עם השכנים. ההורים היו באים מפעם לפעם לבקר אבל בגלל המרחק, במיוחד לפני כל כך הרבה שנים הנסיעה באוטובוס הייתה ארוכה.

במאי 1979 עזבנו את אילת, הורי באו לקחת את שירלי וחזרו איתה בטיסה ושמרו עליה עד שהגענו עם ההובלה. הייתה לנו דירה ונכנסנו לגור בה. אריה עבד בקריה בתל אביב בצבא קבע ואני קיבלתי עבודה בבית ספר יסודי ליד הבית והיה לי מאוד נח. היו לנו שכנים ליד דירתנו שאנחנו בקשר כל השנים עד היום וממש כמו משפחה. גידלנו את הילדים יחד, נסענו לטיולים, עזרנו תמיד זו לזו ועד היום יש חוויות רבות משותפות.

אחרי כמעט שנתיים וחצי, בתאריך 30.12.1980 נולדה בתנו השנייה ושמה מיטל, אימא של דור, היא נולדה בחורף קר וגשום ולא יכולנו לצאת כל כך מהבית. אבל כבר היינו קרובים למשפחה וגם לשכנים הטובים אז הכל היה יותר קל. מיטל הייתה ילדה נוחה ואהובה על ידי אחותה. שירלי הייתה מאוד עצמאית וגם אהבה לטפל במיטל, לתת לה מוצץ, לעזור לקלח אותה וגם לשחק איתה.

השנים עברו, שירלי הלכה לגן וגם מיטל וכשהיא התחילה את הבית ספר נולד עידן בתאריך 22.3.1987. הוא היה ילד יפה מאוד וכילד שלישי מאוד נוח והכל מתקבל אחרת. מיטל שמרה עליו הרבה, כמובן כשהיינו בבית, שיחקה אתו ונתנה לו לאכול.

השנים עברו וביוני 1989 אמי נפטרה בגיל 61 וזאת הייתה אבדה מאוד גדולה בשבילנו מפני שהיא הייתה מאוד קרובה לנו ולילדים, מאוד מפנקת. אבי נשאר לבד והיה לו קשה, היה מגיע כל יום אלינו לביקור, מזל שגרנו די קרוב.

בשנת 2000 היינו אמורים לחגוג לעידן בר מצווה ואבי היה מאוד שמח מפני שהוא הנכד היחידי ועוד ארבע נכדות. באותו חודש גם היינו אמורים לחגוג לו יום הולדת 80. רק שלצערנו הוא נפטר יום אחרי תאריך הולדתו ולא הספקנו לחגוג לו וגם לא זכה לחגוג אמנו את הבר מצווה שכל כך חיכה. היה מאוד, מאוד עצוב אבל בכל זאת חגגנו את הבר מצווה מפני שזה היה הרצון שלו.

השנים עברו, הילדים למדו וכל אחד בנה את חייו, את משפחתו ועבודתו. 29 שנים עבדתי בבית ספר עד שפרשתי לפני 18 שנה. יש לנו חמישה נכדים. כשהיו קטנים טיפלתי בהם ועד היום אני מבקרת אותם כל שבוע. כיף לי לראות אותם, לחזק את הקשר בינינו ולפנק אותם באוכל, במשחקים וגם סתם לשבת יחד ולבלות כמה שעות. המשפחה בשבילי זה ערך עליון ומאוד אוהבת את הביחד איתם ומאוד חשוב לי שכולם ישמרו על קשר. יש לנו משפחה נהדרת ויש לנו הרבה נחת מכולם.

קישור לסרטון של סבתא ציפורה

הזוית האישית

סבתא ציפורה: המשפחה בשבילי זה ערך עליון ומאוד אוהבת את הביחד איתם ומאוד חשוב לי שכולם ישמרו על קשר. יש לנו משפחה נהדרת ויש לנו הרבה נחת מכולם.