מאגר סיפורי מורשת

שמי רעות שביט, אני משתתפת בפרויקט תיעוד אזרחים ותיקים של תכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצי,

שמי ארנסט מאיר, נולדתי בקלן בגרמניה, בשנת 1923, חמש שנים אחרי סיום מלחה"ע הראשונה. ילד שני מתוך שלושה – פול, אני ואיווה. אבי גוסטב היה סוחר בקר. אמי – יוהנה, ילידת הולנד, הייתה עקרת בית. בגיל 16 נמלטתי וניצלתי מן השואה והתחלתי לבנות את חיי. כשהגעתי לגיל 44 הגעתי סופסוף לארץ ישראל בעידודה המבורך של אשתי היקרה – נעמי, שם הרחבנו את משפחתנו לחמישה ילדים נפלאים.

אני ומשפחתי

אני גאה שזכיתי להיות עד למלחמת ששת הימים, אירוע שהפך אותי ליהודי ציוני, וכן למלחמת יום כפור, ואירועים נוספים משמעותיים בתקומתה המופלאה של מדינת ישראל. אני מודה לקב"ה שכיוון אותי לנעמי אשתי. היא שהביאה אותי הלום. אני אסיר תודה על הילדים הנכדים והנינים, ועל הגיעי לגיל המכובד של 90 בבריאות טובה.

הוריי שכרו עבורי מורה פרטי לציור – אוטו סלומון, צעיר יהודי, כשהייתי אך בן 12. זו גם היתה השנה בה גורשתי על ידי היטלר מבית הספר הגרמני, והתחלתי את לימודי בבית הספר היהודי – "יבנה". "יבנה" הוקמה על ידי הרב עמנואל קרליבך (סבא של נעמי). מורתי האהובה הייתה גב' שושנה בן-נון, מי שלימים נודעה כאמו של הרב יואל בן נון. משם נסללה דרכי להיות שומר מצוות. (הוריי היו קונסרבטיביים). מר לודויג מיידנר, צייר בעל שם עולמי שפוטר מעבודתו בשל עליית הנאצים, היה לי למורה אמנות ולממריץ אישי.

להלן, מספר ציוני דרך במהלך חיי – בציורים:

1936- מורה האמנות הדגול – לודוויג מיידנר שעודד אותי לקדם את אהבתי לציור.

1939 – אבי גוסטב בבית. עד היום אני שומע אותו כשהוא יוצא מהבית: "חנה איש בין ווייג" (חנה יצאתי!.)

1938 – אם אמי אידה ואן בליידנשטיין, לה קראנו – "אומה", גרה בביתנו ונשלחה עם הוריי לאושוויץ. במציאות שנוצרה היה מתח בין "אומה" לאבא – פטר, בגלל שהנאצים החל משנת 1933, מנעו את יציאתו לעסקיו במשחטה העירונית. למזלו היה לו די כסף כדי לחיות בלא לעבוד.

1939 – תחנת הרכבת המרכזית בקלן. שלום אחרון. אמי נפרדת לשלום מאיתנו אחרי שעלינו לרכבת ה"קינדרטרנספורט" בדרכנו לאנגליה, ד"ר אריק קליבנסקי, מנהל בית הספר יבנה, ארגן מבית ספרו מספר קבוצות ילדים להגירה לאנגליה. איווה אחותי ואני זכינו להימנות עליהם. באנגליה הוכנסנו להסגר – כגרמנים החשודים בריגול. בשל מחסור במזון שלחו אותנו למחנות בקנדה.

1942 – חדרי שבמחנה השבויים בקנדה. כל רכושי בתוך ארגז העץ, ומעיל צבאי ממלחמת העולם הראשונה מונח עליו. תמיד בחרתי את המיטה העליונה כדי להישמר מתאונות ליליות של שותפי לחדר.

1947 – בית הכנסת של הרב פרייס בטורונטו. חלק מתמונה גדולה אותה הקדשתי לרב בהוקרה. במקום זה ישבתי שעות בלימודי גמרא. הרב טרח רבות במשא ומתן מול השלטונות להוציא אותי יחד עם עוד שישה בחורים ממחנות ההסגר. הוא שכנע אותם שאנחנו תלמידי ישיבה שצריכים להמשיך בלימודינו, למדנו בבקרים באוניברסיטה ואחר כך בישיבה שבבית הכנסת. בהיותי צעיר ושאפתני, בערב רכבתי באופניים לבתי יהודים ללמד את בניהם לקראת ה"בר מצוה."

1947 – סיימתי .B.A באוניברסיטת טורונטו. אחר הצהרים לימדתי יהדות בבית ספר ערב לילדים יהודים שלא היה להם בזה כל עניין. אחרי סיום יום לימודים רגיל זו היתה משימה מאד מאתגרת. עזבתי את ההוראה והצטרפתי אל דויד קפלן בעסק למכוניות משומשות. את העסק הקפדנו לסגור בשבתות, על אף ההפסדים הכספיים, ובכל זאת התקיימנו בכבוד. הרביתי בנסיעות לניו יורק בחיפוש אחרי "שידוך". חבר הציע לי לחפש בישראל וכך למזלי הטוב עשיתי. בגיל 38 נישאתי לנעמי – אם לילדה בת 5. החתונה נערכה בירושלים.

1965 – הגענו לישראל משפחה בת שלושה ילדים – רלי, חגית ותמר. אפי ויעל נולדו מספר שנים אחר כך. עודנו גרים באותו הבית המקסים והחמים בבית וגן.

מצאתי משרה כמתורגמן של ה"ג'רוזלם פוסט" מעברית לאנגלית, עם הרבה עזרה מנעמי, כל שידעתי עד אז על עיתונים הוא לעטוף בהם דגים. גיליתי שאני מסוגל בעצמי לכתוב כתבות טובות. העורך שלי אמר: "ארני, מכרת מכוניות משומשות, אז תכתוב על זהירות בדרכים." כיסיתי תחומים מגוונים, מהם החשוב בעיני היה השואה, הפכתי למומחה לתחום בג'רוזלם פוסט, שיאה של הקריירה העיתונאית שלי היתה כיסוי משפט דמניאניוק, עליו הוענק לי פרס. לאחר פרישתי חידשתי את העיסוק בתחביבי הישנים – לימוד תורה בהוראתו והנחייתו של גיסי התלמיד חכם – משה יעקובסון, וציור בכיתת מציירים.

עד לאחרונה אהבתי לבקר בשני מוזיאונים בירושלים המייצגים את שני תחומי העניין שלי: יד ושם- מוזיאון השואה, נושא שאני מרבה לקרוא אודותיו עד היום, ומוזיאון ישראל-"מקדש" האמנות.

ככלל, זכיתי חיות חיים טובים ומשמעותיים. אני מודה לקב"ה על כל הטוב אשר גמלני.

אני יכול רק לקוות שילדי ונכדי ימשיכו לצעוד בנתיב המסורת שזכיתי לייסד בסיועה של אישתי היקרה נעמי.

אשתי נעמי ואני

הזוית האישית

רעות הנכדה המתעדת: העבודה על סבי חיברה אותי עוד אל עברו וסיפורו ומילאה אותי בהשראה. ראיית הטוב והכרת התודה שלו על החיים שלו מילאו אותי גם.