מאגר סיפורי מורשת

רחל נולדה בליטא בשם רעיה, בת יחידה לאברהם ושרה בלכר. בשנות ילדותה בוילנה, חברותיה הטובות היו רוסיות. האווירה באותן השנים לא הייתה נוחה ליהודים ורחל נותנת דוגמא שהיא זוכרת – בכיתה ישב לידה ילד פולני, ויום אחד המורה שאלה שאלה ורחל והילד הפולני הצביעו באותו זמן. המורה ביקשה שרחל תענה, ואמרה שהתשובה של רחל הייתה נהדרת, אפילו שיבחה אותה על הידע שלה. דבר זה הכעיס את הילד הפולני והוא קרא לה 'יהודיה מלוכלכת'. מאוחר יותר באותו יום אבא של רחל הלך לבית הספר לבדוק מדוע הבת הקטנה שלו בוכה, ובעקבות כך סילקו את הילד הפולני מבית הספר.

בוילנה, המשפחה גרה בדירה יחסית גדולה ונוחה לתקופה ההיא. לידם גרה אישה שניהלה גן ילדים שמאוד שימחה את רחל והיא אהבה אותה, אך ההורים של רחל פחות אהבו את הקשר מכיוון שהם חששו שהגננת תדביק את רחל במחלות ילדות. חשש זה לשלומה של רחל היה עקבי במהלך חייה של רחל לצד הוריה, כפי שהיא מתארת בהמשך הראיון.

רחל בילדותה

רחל קראה הרבה בצעירותה. בעיקר היא אהבה לקרוא ספרי בלשים, ואם אפשר אז כאלו שבהם הטובים מנצחים. בתור ילדה היא 'נכנסה' לספר וכך ברחה מהמציאות בה הרגישה בדידות גדולה. מעבר לאהבתה לספרים, רחל כתבה מכתבים לעצמה על מנת למצוא לעצמה תעסוקה נעימה. הסיבה לבדידותה הגדולה של רחל היא שהוריה לא רצו שהיא תיפגש עם חברים כי הם חששו שהיא תדבק במחלות שונות. כמו כן, לא היו לה אחים או אחיות ולא היתה לה חיית מחמד (למרות שהיא תמיד רצתה כלב). עיסוק נוסף בו רחל רצתה לעסוק בשנות ילדותה היה ציור אך לצערה היא טרם הגשימה את חלומה ללמוד לצייר.

כאשר שאלנו את רחל על מאכלים מילדותה, היא ציינה שמכיוון שלא היה להוריה הרבה כסף, הם בעיקר אכלו לחם ותפוחי אדמה כדי למלא את הבטן. לכן לא מפליא לשמוע מרחל שהמאכל האהוב עליה בילדותה היו מאכלי תפוחי אדמה כגון פירה.

לאחר שאבא של רחל חזר משירותו במלחמת העולם השניה (בה הוא שירת בצבא האדום – הצבא הרוסי), הוא עבד כמנהל במשרדים שונים, ואחר כך ניהל בית חרושת לנעליים בוילנה, בו למד גם כיצד להכין נעליים בעצמו.

אברהם בלכר קצין הצבא הרוסי, ציור משנת 1945

מבחינה כלכלית התקופה הזו הייתה פחות טובה מהשנים שקדמו לה – לרחל לא היו הרבה דברים כגון נעליים חדשות או בגדים חדשים, אבל בגלל שאביה עבד במפעל הנעליים והעובדים כל כך אהבו אותו, הם הכינו לרחל ולאימא שלה נעליים כמתנה, ללא תשלום. אימא של רחל ידעה לתפור, והיא תפרה בגדים בביתה.

בשנת 1956, כשרחל היתה באמצע כיתה ב', היא והוריה הגיעו לאיטליה, שם הם עלו על אונייה שהביאה אותם לחיפה. כאשר הם ירדו מהאונייה ופקיד משרד הפנים רשם את שמם, הוא שינה את שמה מרעיה לרחל, שם שנשאר איתה עד יום זה. המשפחה השתקעה בראשון לציון בשכונת רמת אליהו.

בשנים הראשונות שלהם בישראל, אבא של רחל לא ידע עברית. רחל מספרת שביקשו ממנו ללמוד את השפה על מנת שהוא יוכל לעזור לעולים חדשים ויתרגם במקרי הצורך אך מאחר והמצב הכלכלי היה רעוע, אבא שלה סירב כי הוא העדיף למצוא עבודה ולפרנס את משפחתו.

אבא של רחל, בהיותו סוציאליסט-קומוניסט, תמיד האמין ולחם עבור שוויון וזכויות האזרח. בזכות פעילותו הוא זכה גם להגיע לירושלים לפגישה עם בן גוריון, שם הוא סיפר לבן גוריון על הקשיים של העולים החדשים שהגיעו באותה התקופה מרוסיה, שלרובם לא היה כסף וההתאקלמות היתה קשה, כולל מציאת דיור הולם למשפחתם. בזכות אותה פגישה, בן גוריון הוציא הוראה לספק דירות בשכירות עבור אותם העולים.

הרבה עולים חדשים עבדו באותן השנים בפרדסים ובשדות כדי להתפרנס, אך שילמו להם מעט מאד. כמו כן, מתוך 20 קילו עגבניות שנקטפו, היו זורקים כמעט חצי מכמות העגבניות (מכיוון שלא היו מתאימות למכירה), במקום לתת לפועלים כדי שיוכלו לאכול אותן. אביה החליט שהוא חייב לעשות מעשה ואירגן הפגנות כדי שיתנו את העגבניות הללו למי שהרוויח פחות כסף. מאבקו זה לא צלח והוא החליט לעזוב את הפרדסים ומצא עבודה בבניה. רחל זוכרת שעבודה זו היתה קשה מאד מבחינה פיזית ובין השאר הוא היה צריך להרים מדרגות בטון כבדות מאד.

בסופו של דבר החל אביה של רחל לעבוד בחנות נעליים והיה אחראי על הכנת נעליים, שם אברהם למד להכין גם נעליים אורטופדיות, דבר שלא היה קיים קודם לכן בישראל. מכל הארץ הגיעו לקנות שם נעליים – רחל אומרת ש"זה היה 'וואו', ממש כמו אמנות". אימא של רחל היתה בוגרת תיכון בלבד וללא מקצוע רשמי, ואחרי שהגיעו לישראל היא עבדה בבית חרושת למצות על מנת לעזור לכלכלת הבית.

לימודים היו מאוד חשובים לרחל. במהלך לימודיה בתיכון, רחל אהבה את שיעורי הכימיה ואת המורה. מכיוון שלמשפחתה היו קשיים כלכליים, היא רצתה להיות כימאית ולעזור עם כלכלת הבית. בצעירותה רחל עברה מבחנים פסיכוטכניים וגילו שהיא הייתה מאוד חכמה לגילה, וכשפתחו בירושלים בית ספר למחוננים בפנימיית בויאר, הוריה קיבלו הצעה לשלוח את רחל ללמוד שם. אבא שלה לא היה מוכן להיפרד ממנה אבל הבין את החשיבות ולכן נסעה ולמדה בתיכון בירושלים. הוריה חשבו שרחל עלולה למות מרעב, לכן פעם בחודש אמיא שלה הייתה שולחת חבילה עם אוכל וממתקים. חברה שלה ידעה מתי החבילה הייתה מגיעה והן היו רצות לחדר ובודקות מה היה בחבילה, אוכלות ונהנות.

רחל מספרת שהיא תמיד הייתה ילדה בודדה. לדבריה, ההורים שלה כל כך שמרו עליה עד כדי תחושת מחנק. הם לא נתנו לה לחגוג ימי הולדת, ולכן כשהיא התחילה בתיכון ללמוד בפנימיית בויאר בירושלים, לראשונה היא לא היתה בודדה מכיוון שהיתה בחברת ילדים אחרים, ואיתה בחדר היו לה שלוש חברות. בכל המחזור הזה היו 60 בנים ו-20 בנות, רחל מספרת שאלו המספרים מכיוון שבאותן השנים הייתה חשיבות גבוהה יותר לחינוך לבנים מאשר לבנות.

בשנות לימודיה בתיכון, בכל יום שישי היתה מסיבה עם ריקודים, אליה היו מגיעים גם עולים מרומניה וגרמניה. באחת המסיבות האלו רחל פגשה את מיקי, בעלה לעתיד.

כשרחל הייתה בצבא היא שירתה בחיל הקשר בתפקיד של אחראית על משרד המילואים, בבסיס קרוב לביתה לבקשתה (על מנת שלא להתרחק מהוריה). רחל קיבלה אישור מיוחד מהמפקד שלה לצאת מוקדם כדי שהיא תוכל לעזור בפרנסת הבית, והיא הלכה ללמוד מדעים כדי לקבל עבודה טובה המתאימה לכישוריה. המפקד הרשה לרחל לצאת שעתיים מוקדם יותר, כדי שתספיק להגיע ללימודים ברמת גן. היא הייתה נוסעת לשם באוטובוס ולפעמים המפקד היה אומר למישהו להסיע את רחל, והוא היה נשאר ומחכה עד שרחל סיימה ואז מחזיר אותה.

אברהם בלכר, אביה של רחל, נפטר בגיל 63. רחל זוכרת שהיה לו חוש הומור מאוד מפותח ושהיה לו חשוב לחיות את החיים עם חיוך. אימא שלה נפטרה בשיבה טובה בגיל 93.

כיום רחל גרה בסן חוזה, קליפורניה, ויש לה שני ילדים: מאיה (על שם חברה מאוד טובה שהיתה לרחל בשנותיה ברוסיה, וגם כי ברוסית משמעות המילה מאיה היא ״שלי״ ורחל אומרת שהשם מתאים מאד לבת שלה) ואבי (אברהם, על שם אבא של רחל). יש לה ארבעה נכדים – שתי בנות ושני בנים. אחד הנכדים, איתי (כיום בן שמונה) נולד בראשון במאי ולכן רחל מכנה אותו בחיבה "הקומוניסט הקטן".

הזוית האישית

רומי ועמוס: המפגש עם רחל היה מעניין מאוד. ללא הפרוייקט הזה לא הייתה ניתנת לנו ההזדמנות ללמוד על חייה השונים מאוד מחיינו. זה גרם לנו לחשוב על המלחמה ועל איך שהיא השפיעה על חייהם של האנשים שחוו אותה גם שנים ודורות אחרי.