מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ציון נגאר רוצה לעלות לישראל

אבא שלי ואני
אבא שלי האהוב
תלאותיו של ציון בדרכו לארץ ישראל.

אבא שלי, ציון נגאר, נולד בעיראק ב- 15.12.1926, בן בכור להוריו. לפני לידתו ילדה אמו שלושה ילדים, אך שלושתם נפטרו. כשנולד אבי אמרו במשפחתו שזה שי מאלוהים ולכן קראו לו מתנה.

אבא למד בבית ספר יסודי, עממי שהיה שייך לקהילה היהודית. מספרים עליו שהיה שובב. אחד הסיפורים המצחיקים שסיפרו הוא: בכיתה היה תלוי מאוורר מהתקרה ורק למורה היה מותר להפעיל אותו. אבא עם עוד כמה חברים פיזרו תבלינים על כנפי המאוורר וכשהמורה הפעיל את המאוורר, התבלינים התפזרו בכיתה וגרמו לכולם כולל המורה להתעטש ולהשתעל, כולם יצאו מהכיתה וכך הסתיים השיעור.

בבית הספר התיכון למד אבא בבית הספר הממשלתי, שלמדו בו גם ערבים וגם יהודים יחד. בשנות בית הספר אהב אבי לבלות עם חבריו בשחייה בנהר החידקל ובשייט בסירות. אבא התגייס לצבא כשהיה בן 18 לתקופה של שלושה חודשים, תקופת חובה ליהודים ולאחר מכן התחתן עם אמי כשרק הייתה בת 13.

בשנת 1951 עלו הורי לישראל במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה", עם שני ילדיהם שנולדו בעיראק. אבא לא התגייס לצבא בישראל, כיוון שהגיע בגיל מבוגר יחסית וגם בגלל שהיו לו כבר ילדים, אך הוא שירת במילואים. בארץ נולדו להורי עוד ארבעה ילדים ואני ביניהם.

אבא שלי סיפר:

"כשהייתי בן חמש עשרה, לאחר הפוגרום בעיראק רציתי מאוד לעלות לארץ ישראל. לאבי היה חבר שעבד כנהג משאית שהעביר ציוד וחיילים של הצבא הבריטי מעיראק לישראל. סידרו לי מפגש עם הנהג בדרך לכיוון ישראל. הייתי נרגש מאוד כי ידעתי "אני אגיע לישראל בדרך מיוחדת"… נסעתי למקום המפגש, לאחר נסיעת לילה מפרכת וארוכה. שם פגשתי את אבי וביקשתי את רשותו לברוח לארץ ישראל.

חיכיתי והסתובבתי במקום המפגש שנקרא: "רוטבה" עד שהגיעו המשאיות שמעבירות את הציוד. אבא שלי עזר לי להיכנס לאחת המשאיות שהוא היה בה כעוזר נהג והסתתרתי בין האוהלים שהועמסו על המשאית. שוטר עיראקי שראה שקלט אותי במקרה, תפס אותי והוריד אותי מהמשאית. עוכבתי על ידי השוטר הערבי והמשאיות בינתיים נסעו עד למפגש הבא שלהם. מלא באכזבה ניסיתי את כוחי בבריחה חדשה. קבעתי עם בחור ערבי אחר שייקח אותי למקום המפגש הבא של המשאיות. הערבי שיקר אותי ולא הגיע למקום שקבענו לאסוף אותי. זאת הייתה אכזבה נוספת שלי לקראת ההגעה לישראל, אך הייתי נחוש בדעתי וניסיתי את כוחי בפעם נוספת.

פגשתי בחור ארמני שהבטיח לקחת אותי למקום בו נמצאות המשאיות לפני שיעזבו. המקום נקרא: "קיי – 3"–שנמצא בין הגבול העיראקי לירדני. הגענו לשם בלילה, הכל היה חשוך. הירדנים תפסו אותי ושאלו אותי מי אני? עניתי להם שאני עובד בסלילת כבישים עם הפועלים הערבים. הם לא האמינו לי  והשאירו אותי במעצר בלילה. באמצע הלילה הגיע אחד הקצינים שלהם ושאל אותם מי אני? השוטרים אמרו לו שאני פועל יהודי שעובד אצל הערבים. הקצין אמר להם: "עכשיו, באמצע הלילה תוציאו אותו מהמעצר". בחושך גמור כשאני לא מזהה, לא מכיר ולא יודע היכן אני נמצא, הלכתי בשולי הכביש, היה קר מאוד לפחות 4- מעלות, הייתי לבוש במכנסיים קצרים, היה לי קר מאוד, הסתתרתי בשולי הכביש מאחורי חבית גדולה. הפטרול הירדני עבר לידי בכל חצי שעה, אם היו מגלים אותי באמצע הלילה היו חושדים בי שאני מרגל והיו הורגים אותי. למזלי, לא גילו אותי והבוקר הגיע. מרחוק שמעתי מכוניות שמתקרבות, המשאיות הגיעו לקראתי וגיליתי את אבא שלי באחת המשאיות. רצתי מאחורי המשאית, שלחתי את הידיים שלי לפועלים ההודים שישבו מאוחר והם משכו אותי לתוך המשאית, כיסו אותי בשמיכה והחביאו אותי.

פתאום עקפה אותנו משאית אחרת ואותתה לאבי שיעצור והנהג הערבי שאל את אבא שלי מי זה שהעליתם עכשיו? הורידו אותו מיד. בבכי ועצב נפרדתי מאבא שלי והחזירו אותי חזרה למחנה "רוטבה". מהלחץ עלה לי החום, כאב לי הגרון והייתי חולה מאוד. האנגלים לקחו אותי למחנה שלהם וטיפלו בי. כשהבראתי העלו אותי חזרה לבגדאד, באמצע הלילה הגעתי לבית המשפה. כולם היו בטוחים שאני כבר בישראל. התמוטטתי והייתי חולה במשך שבועיים. כמוני היו נערים רבים שרצו לעלות לישראל, אך נתפסו ונהרגו על ידי הערבים בדרך."

אמא ואבא האהובים שלי – מתגעגעת

תמונה 1

הזוית האישית

אורנה קורונל: שמחה שהייתה לי ההזדמנות ויכולתי לתעד את סיפורו של אבי ולהעלותו למאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי , בבית התפוצות למשמרת לדורות הבאים.

מילון

מבצע "עזרא ונחמיה"
בשנים 1951-1950, שבהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה כדי לאפשר את עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש – בגלל קשיי הקליטה, למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה. ואולם, דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. (מתוך אתר מט"ח)

הפוגרום בעיראק
אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני (ו' בסיון תש"א), כאשר באל-כרח' (الكرخ, אזור מערב בגדאד דאז), בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל-אילה בארמון הפרחים (قصر الزهور, מאוחר יותר נבנה עליו ארמון "אל-סלאם" של סדאם חוסיין).מהומות פרצו אחר הצהריים ברחוב ע'אזי (شارع غازي, נקרא היום רחוב כפאח شارع الكفاح) שבשכונה המוסלמית באב א-שייח' (باب السيخ) והתפשטו במהרה לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות הסמוכות בא-רסאפה (الرصافة) (כמו אבו סיפין, ابو سيفين - לא קיימת עוד בשם זה). האספסוף המוסלמי הצטרף לחיילים ולשוטרים האזרחים והתנפל על היהודים ברחובות הראשיים. יהודים הוצאו בכח ממכוניות ואוטובוסים, הוכו מכות רצח ונשחטו בחרבות ופגיונות לעיני־כל, כשנהגי האוטובוסים דורסים את הגופות. אל האספסוף הצטרפו עתה גם פקידי ממשלה ותלמידי בית ספר. הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. ניסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו. המהומות החמירו ביום השני, אז ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק. לפי מספר עדויות של יהודים, שכנים לא-יהודים נטלו חלק והצטרפו לפרעות ולביזה[10]. (מתוך ויקיפדיה)

ציטוטים

”"תהיי קשובה לעצמך ותחיי את החיים שלך באהבה"“

הקשר הרב דורי