<?xml encoding="UTF-8">
שמי הדסה מדמון, קוראים לי בשם הדסה מכיוון שאחותי הגדולה יונה עבדה אצל אישה ששמה היה הדסה, וכשגברת הדסה שמעה שלאחותי נולדה אחות היא אמרה לנו שאם יקראו לי, לתינוקת, על שמה – הדסה, היא תעניק לנו מתנות רבות ואמנם כך היה. מתנה אחת מהמתנות הרבות שקיבלתי ממנה שמרתי עד ליום חתונתי, המתנה הייתה מגבת ורודה, גדולה ומפוארת.
שם משפחתי הקודם היה סיאני, לשם הזה יש גם סיפור מעניין. כשהורי עלו לארץ ישראל מתימן פנו אליהם פקידי הסוכנות ושאלו אותם "מה שם משפחתכם"? הורי לא הבינו וחשבו ששואלים אותם "מאיפה באתם"? הם ענו: "סיאן"- זהו שם העיר שבה גרו הוריי בתימן והם החליטו "לעברת" את השם מסיאן לסיאני.
אני נולדתי בישראל בכפר סבא בבית היולדות הישן בשנת 1955 להוריי שלמה ומזל. אבי שלמה עבד בפרדס בקטיף תפוזים. אבי היה מביא לנו הבייתה תפוזים יפים ועסיסיים שהוא קטף. אמי מזל עבדה במשק בית. אחיי ואחיותיי הם:יונה, יוסף, זכריה, אברהם ודנה. למעשה היה לי אח נוסף, ציון שמו, אך לצערי הוא איננו איתנו.
כפי שסיפרתי לכם, הוריי עלו מתימן לארץ ישראל. היה זה בשנת 1948 מיד לאחר קום המדינה,
הם עלו לארץ עם שלושה ילדים, כשהילד הקטן, ציון, הוא תינוק בן תשעה חודשים בלבד,לימים הוא חלה ואושפז בבית חולים לילדים. אמי דאגה לו מאוד בכל יום היא הקפידה להגיע לבית החולים ולשהות לידו שעות רבות ולטפל בו, היא גם עזרה לטפל בילדים אחרים חולים שהיו בבית החולים. כאשר צוות העובדים בבית החולים הבחין, שאחי נקשר מאוד לאמי הם החליטו לא לאפשר עוד לאמי להמשיך ולהגיע לבית החולים והם אסרו עליה לבוא ולטפל באחי התינוק. כשאחותי הגדולה,יונה, שמעה על כך היא החליטה להוציא את אחי מבית החולים ולהחזיר אותו הבייתה. היא נכנסה בשקט כשאף אחד מהרופאים והאחיות לא הבחין. היא הוציאה אותו משם לבית והחביאה אותו מתחת למיטה שלה.
בערב כשעובדי בית החולים הבחינו שאחי לא נמצא, הם הגיעו מיד אלינו הבייתה וערכו חיפוש בכל הבית. וכשמצאו אותו הם חטפו אותו בכוח מאימי, היא בכתה והתחננה שישאירו אותו בבית. יחד איתה כל בני המשפחה בכו והתחננו. אך דבר לא עזר, הם לקחו אותו באכזריות ונעלמו.
אמי לא ויתרה ולמחרת היא חזרה לבית החולים לחפש אותו. אך הוא כבר לא היה שם. הפקידה אמרה לה שהוא נמצא בבית חולים אחר. אמי לא ידעה עברית והיה לה קשה מאוד לאתר את בית החולים השני.,אך אימי לא התייאשה ואחרי מאמצים רבים היא הצליחה להגיע לבית החולים בו הוא שהה ולשמחתה היא מצאה את אחי בריא ושלם. בערב היא השכיבה אותו לישון וחזרה הביתה לשני ילדיה. השכם בבוקר אימי נסעה שוב לבית החולים, שם הודיעו לה שאחי התינוק נפטר בלילה. אימי ביקשה לקבל את הגופה ולהביא את אחי לקבורה, הם סירבו להראות לה את גופתו ואת תעודת הפטירה שלו. הרופאים והאחיות התייחסו אליה בזלזול וסילקו אותה בבושת פנים מבית החולים.
למחרת בבוקר, אבי הגיע לבית החולים ודרש לראות את בנו או לפחות את הגופה. הם אמרו לו שגופת בנו התינוק הועברה לבית חולים אחר. אבי הלך לבית החולים ששם לדבריהם, נמצאת גופת בנו, אך גם שם סירבו להראות לו את הגופה וסילקו אותו בכוח. הוריי לא וויתרו, הם המשיכו לדרוש לראות את גופת בנם ולקבל את תעודת הפטירה שלו, אך ללא הועיל, היחס שהם קיבלו בכל מקום שהם הגיעו היה יחס של זלזול והשפלה.
לצערנו הרב, עד היום לא מצאנו את אחי ציון ולא ידוע לנו מה קרה לו? והיכן הוא? חשוב לציין, שציון לא היה התינוק היחיד בתקופה זו שנחטף ונעלם מהוריו ומשפחתו. הממסד ניצל את תמימותם של העולים מתימן ואת חוסר האונים שלהם.
בית הוריי היה בית פתוח,הכנסנו אורחים רבים ובמיוחד בחגים. פעם אחת לפני חג הפסח שלוש משפחות מהשכונה ביקשו לחגוג איתנו את החג. היה זה בעייניי נס גדול שעד היום אין לי הסבר הגיוני, איך חדר קטן כל כך הצליח להכיל נפשות רבות כל כך?ארבע משפחות!! והיה מקום לכולם?! זכור לי, שההכנות למאורע הזה ריגשו אותי מאוד.החוויה שאני זוכרת במיוחד הייתה החוויה של הכנת החרוסת. לאבי היה כותש-עלי ומכתש- שהיה עשוי ממתכת מוזהבת ומבריקה. הוא התיישב על הרצפה כאשר שתי רגליו תומכות במכתש ואבי היה כותש את כל המרכיבים של החרוסת. אנו הילדים ישבנו סביבו ונפעמנו למראה המרגש.ולמרות שהייתה זו מלאכה קשה ומפרכת אבי היה נראה מרוגש ומאושר. המראה הזה חקוק עד היום בזיכרוני. גם אנחנו הילדים היינו שותפים פעילים בעזרה ובאירוח.עשינו זאת בשמחה רבה ומכל הלב, אנשי השכונה התייחסו אלינו בחיבה ובאהבה.
כשמלאו לי שש שנים התחלתי ללמוד בבית ספר "עציון" שבשיכון קפלן בכפר סבא. למדתי בבית הספר עם אחת מאחיותיי, דנה.אני זוכרת במיוחד מבית הספר את הטיולים השנתיים שלנו. טיילנו בהרבה מקומות יפים בארץ כמו: באילת, בהרי הגליל, הצפון ועוד . למדנו בכיתות קטנות יחסית לכיתות של היום. גם בית הספר עצמו היה קטן אך הייתה שם אווירה משפחתית יוצאת דופן.
בשעות הפנאי אהבנו אני ואחיי לשחק במשחקים שונים כגון:קלאס, מחניים,משחקי כדור, גומי, מחבואים,תופסת ועוד.
כשהייתי בת 12 פרצה מלחמת ששת הימים.כשפרצה המלחמה הרגשנו אותה בעיר כפר סבא. היות שהגבול בין ישראל לירדן שנקבע לאחר מלחמת העצמאות עבר בין כפר סבא לקלקיליה. עם פרוץ המלחמה בשנת 1967 העיר סבלה מהפגזות של תותחים ירדניים, הפגזים פגעו במספר שכונות בעיר ומטוסים ירדניים פגעו במפעל "אלבר" בעיר וגרמו לאבידות בנפש. בעיר הוכרז מצב חירום עד לסיום המלחמה. היו לי סיוטים ופחדים רבים בזמן המלחמה. אני זוכרת, שאחיי חפרו בורות באדמה ששימשו אותנו כמקלט.וכשנשמעה האזעקה רצנו במהירות מהבית אל הבורות החנוקים. וחיכינו שיודיעו לנו שמותר כבר לצאת לשאוף מעט אוויר ולחזור לבתים. ב"ה ראינו גם הרבה ניסים ולאחר המלחמה קו הגבול עם ירדן התרחק מכפר סבא.
בשנת 1974 נישאתי לבעלי, ציון, הייתי בת תשע עשרה וחצי כשהתחתנתי והוא היה בן עשרים ושלוש.ציון עבד במסגרייה ואני הייתי פקידה במפעל לליטוש יהלומים. לפני החתונה נערך טקס החינה שלי הכול היה מפואר ומרגש.חתונתנו נערכה באולם יפה ומפואר. לחתונה הגיעו אורחים רבים, החתונה הייתה יפה, שמחה ומרגשת ממש, כולם רקדו ושמחו.
העשרה
פרשת ילדי תימן: "היא פרשת העלמותם של פעוטות בני עולים חדשים בעיקר מתימן בין השנים 1948-1954. להוריהם נאמר כי הם נפטרו, אולם ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי למעשה הילדים נלקחו והועלמו מהם
תשע"ו
מילון
פרשת ילדי תימן
היא פרשת העלמותם של פעוטות בני עולים חדשים בעיקר מתימן בין השנים 1948-1954. להוריהם נאמר כי הם נפטרו, אולם ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי למעשה הילדים נלקחו והועלמו מהם.
ציטוטים
”הממסד ניצל את תמימותם וחוסר האונים של העולים מתימן כדי להעלים את הילדים מהוריהם.“
”לצערנו הרב, עד היום לא מצאנו את אחי ציון ולא ידוע לנו מה קרה לו?“
