מאגר סיפורי מורשת

רחל נולדה בתימן בתשעה באב בשנת 1933, בעיר שנקראה "בני עוואד" שבמחוז שרעב, לאברהם  ולשמעה כהן ז"ל.

כאשר עלתה ארצה עם שני ילדיה, בשנת 1949, בגלל טעות במשרד הפנים, צוין בתעודת הזהות ששנת הלידה שלה 1920.

אמה הייתה אשתו השנייה של אביה. לה נולדו שלושה ילדים והיא גדלה את שבעת הילדים של אשתו הראשונה של אביה לאחר מותה. אמה הייתה אשת אשכולות ודמות מאוד מוערכת בקרב הקהילה, היא אף הורשתה להיכנס להיכל בית הכנסת, בימים בהם הכניסה לנשים הייתה אסורה, דבר המעיד על מעמדה בקהילה.

אביה היה רב, ערך חופות והיה שוחט. הוא העמיד תלמידים חכמים שעסקו ברבנות. אביה נפטר עוד בהיותה תינוקת בת שישה חודשים, היא לא הכירה אותו אך שמעה על גדולתו מאמה שעלתה איתה ארצה, ומהתלמידים של אביה.

האמא הייתה מיילדת ותופרת. רחל אומרת עליה: "אמא הייתה בעלת מצוות" ומתכוונת שהיא דאגה ונתנה לכל נזקק. האמא הייתה צדקת וידעה להגיד תהילים בע"פ. לרחל היו שני אחים תאומים, שהלכו בדרכו של האב ועסקו ברבנות. שלושה אחים מתוך העשרה עלו לארץ עם עליית הנוער עוד לפניה.

עיר הולדתה:

רחל מספרת על העיר "בני עוואד", שהיתה עיר עשירה והיחסים בין היהודים לערבים היו טובים. כאשר היהודים עזבו כדי לעלות ארצה, הערבים הצטערו על כך. בשנת 1948 נרצח האימאם שנחשב כראש הממשלה של תימן. בתים הועלו באש והשווקים נבזזו. היהודים שחששו לחייהם ברחו להרים. היהודים נקראו לחזור לעירם כיון שלא יצאו נגד הממשל.

מתקופת הילדות רחל לא הספיקה להנות, היא נדרשה לעזור לאמה בתפירה, וחתנו אותה בגיל צעיר מאוד. מכיוון שהיא התייתמה מאביה עוד בהיותה תינוקת, היה חשש שהממשלה התימנית תכריז עליה כיתומה ותאסלם אותה, לכן כבר בגיל 9 ייעדו אותה לבעלה וערכו אירוסין ובהגיעה לגיל 12 הם נישאו. כמנהג המקום, חמותה  שמרה עליה עד לנישואיה בגיל 12. לאחר נישואיה נולדו לה 2 ילדים, עוד בתימן, המיילדת שלה הייתה אמה.

בתימן מעמד המשפחה היה טוב, מצבם הכלכלי  היה טוב ולא חסר להם דבר.

אביה אברהם, וגם בעלה, עסקו במסחר. אמה, שמעה, לא עבדה. בתימן הנשים עסקו בעבודות הבית, ברקמה, בתפירה ובטיפול בילדים, היו להם עוזרות ערביות שסייעו בטחינת הקמח ובעבודות הבית. בביתם בתימן היה שלוש קומות – בקומה השלישית בית הכנסת, בקומה השנייה חדרי הבית והמטבח. בשבת, היו מתפללים בקומה העליונה ויורדים לקומה השנייה, מיד לאחר התפילה לשולחן שהיה ערוך לקידוש ולסעודת שבת. בקומה התחתונה אוחסנה הסחורה. בעלה היה סוחר בבדים ובשמן, היו לו פועלים רבים מהקהילה היהודית, שבאו לסייע במסחר. ביתם היה גדול והיה פתוח ומקבל אורחים, הם חיו בנוחות וחייהם היו טובים.

הם עלו לארץ ישראל מתוך רצון להגיע אל הארץ הקדושה, עליה חלמו כל הזמן.

סיפור עלייתם לארץ היה קשה. האמא מאוד שמחה לעלות ולראות את ילדיה שעלו לארץ עוד קודם עם עליית הנוער. לפני שעזבו את תימן הבטיח להם השכן הערבי שישמור להם על הבית במידה וירצו לחזור. הערבי ליווה אותם בדרך עד קרוב מאוד לעדן למקום שנקרא סארה. הם שוכנו יחד עם כ-100 אנשים בבית מלון גדול. בעלת המלון סיפרה לתושבי המקום שיהודים שוהים במלון. תושבי המקום  ניצלו את חוסר הבטחון של היהודים בשטח שהוא לא שלהם, ותכננו לשדוד מהם את כל הכסף והזהב ולהרוג אותם. אחד מהאנשים הלך לעיר הקרובה "אייב"  והזעיק את המשטרה המקומית. המשטרה הגיעה ופנתה אותם ל"אייב". שם שהו במשך שלושה שבועות ומשם העבירו אותם במשאיות ל"חשאד" בעדן,  הנקרא "מחנה גאולה", מחנה עולים. במחנה קיבלו אותם אחיות יהודיות מהארץ. ב"חשאד" הם שהו כחודש ימים ואז עלו לארץ. בעלייה למטוס ביקשו מהם להוריד את כל התכשיטים. הנשים הורידו את התכשיטים ובכו בכי גדול.

הצפיפות במטוס הייתה גדולה וילדים ישבו על ברכי הוריהם.וכך בסוף שנת  1949, רחל בת ה-16, בעלה ושני ילדיה, יגאל בן שנה וחצי ויעקב בן 4 חודשים, עלו לארץ.

רחל מספרת: "השארנו מאחור הכל, בית גדול ורכוש. את התכשיטים לקחו לנו  לפני שעלינו למטוס בטענה שזה יכביד על המשקל של המטוס. הגענו לארץ ללא רכוש. ויתרנו על חיים נוחים בשביל לעלות לארץ ישראל, עליה התפללנו וחלמנו ימים רבים".

הם הגיעו לשדה התעופה בלוד ב-12:00 בלילה והסיעו אותם במשאיות למחנה עולים בראש העין, שם שהו שלושה שבועות. בכל אוהל היו חמישים משפחות.

בהגיעם לראש העין, מכר שנשלח ע"י אחיה של רחל, הגיע למחנה העולים ולקח את אמה להתגורר בתל אביב, עם אחיה שעלו לארץ שנים רבות קודם לכן.

למחרת בבוקר, במחנה העולים בראש העין הגיעה אחות לאוהל, ושכנעה אותה שתעביר את יעקב בן הארבעה חודשים לבית התנוקות, בטענה שאם יישאר באוהל הוא יחלה, עם אפשרות  לבקר אותו פעמיים ביום. כאשר רחל הגיעה לבקר את בנה, האחות לא קיימה את הבטחתה מנעה ממנה לראות את בנה וסלקה אותה מהמקום. לאחר חמישה ימים נודע לחברתה שעומדים למכור את בנה של רחל למשפחה אחרת כפי שנמכרו ונחטפו ילדים רבים. החברה ספרה לרחל והציעה לה לבדוק מה קורה עם בנה התינוק.

רחל לא האמינה ושאלה בתמימות "מה מוכרים ילדים?" רחל רצה לבית התנוקות ולתדהמתה היא רואה את האחות עם האדון שהגיע לקנות את הילד. האחות יצאה להפסקה וברגע שהאדון התרחק מעט מהחדר, היא התגנבה לחדר, הפשיטה את הילד, השאירה את בגדי התינוק של בית התנוקות על המיטה, זרקה את בנה  דרך החלון לדשא, קפצה אחריו, עטפה אותו במטפחתה וחזרה במהירות לאוהל. מישהו מהקהילה הציע לה להסתתר מאחורי האוהל כי הכריזו שנחטף תינוק מבית התנוקות.

למחרת, בעקבות הלשנה, הגיעו האחות ונציג הממסד ששמו בדיחי. בדיחי, שהבחין בגילה הצעיר של  רחל, לא האמין ששני הילדים הקטנים הם ילדיה ולא אחיה. היא מספרת כך: "הוא אמר, יש לי בת בגילך והיא לומדת" ואני עניתי לו: "היא לומדת ולי יש ילדים". כל מאמציה להסביר שאלו הם ילדיה לא עזרו, אדם מהקהילה העיד שאלו בניה והוסיף ואמר לו, שכתימני הוא צריך לדעת שבתימן הנשים התחתנו בגיל צעיר. הוא הוסיף וסיפר שהיה בחתונה של רחל ובברית של שני בניה. עדות זו לא סיפקה את בדיחי והוא החליט להעניש אותה בחטיפת הילד. כעונש הוא גם הוציא אותה מהאוהל ולא נתן לה תלושי אוכל לילדים, וגם דיווח לרשויות על ה"עבירה", דיווח זה עיכב את האישור לקבלת דירת קבע.

נשות הקהילה, מהמעט שהיה להן, סייעו לה באוכל לילדים ודאגו להכניסה לאוהל. לאחר שלושה שבועות העבירו את העולים למחנה א' בבאר שבע.

באותם ימים היא התמודדה עם קושי נוסף. עם עלייתם ארצה בעלה נסע למחנה בעין שמר, לפגוש את משפחתו. שם היה עד לתאונה של אחיו, שראשו נמחץ מתחת לגלגל. כתגובה לתאונה בעלה נכנס לטראומה שגרמה לו לעיוורון זמני. הוא חזר למחנה העולים בראש העין וכשעברו למחנה העולים בבאר שבע, הוא אושפז בבית חולים בירושלים, שם טופל במשך שישה חודשים עד להחלמתו. רחל לא ידעה היכן אושפז וכמובן שלא ידעה כיצד לבקרו. היא הייתה בת 16, לבד עם שני ילדים קטנים, בארץ חדשה, ללא תנאים וללא בעלה לתמיכה ועזרה.

לכולם, במעברה מחנה א' נתנו לעבור לדירות. לה לא אושר לקבל בית, בגלל הדיווח על חטיפת הילד במחנה בראש העין. היא נשארה באוהל לבד עם שני בניה, פוחדת מיללות התנים ומצרות אחרות. יש לה זכרון כיצד באחד הימים, בעודה יושבת באוהל, ראתה נחש מטייל על גופו של בנה.

למזלה, לקרובת משפחתה היו קשרים עם החברה הדואגת לדיור, והיא עזרה לה לבטל את העונש. הם הצליחו להגיע להסכם שתמורת תשלום של עשר לירות, שבזמנו נחשב להרבה כסף, היא תקבל בית. רחל בקשה עזרה מחברה מבית הכנסת שתתרום לה 10 לירות מהקופה של בית כנסת והיא הסכימה לעזור לה ובזכותה קיבלה דירה בבאר שבע.

רחל מספרת ודמעות בעיניה, שכאשר הגיעה לביתה התאכזבה לגלות שלא היו לבית חלונות, לא הייתה דלת, ולא ריצוף. בעצם היא קיבלה רק מבנה בו היה רצפת בטון וקירות. מסביבה היו בתים בשלבי הקמה והעיר הייתה שוממת. היא זוכרת יערות ושיחים. וזה לא היה דומה למה שהבטיחו להם. ובמקום הזה היא הייתה צריכה להתחיל לחיות לבד עם שני ילדיה, ללא הגנה ותמיכה.

בהמשך, אדם אדיב נחלץ לעזרתה, הוא ראה את מצבה ועזר לה לבנות את ביתה ולהפכו לבית אמיתי. הוא סידר לה דלת, חלונות והפך את המבנה לבית שאפשר לחיות בו ולגדל בו ילדים. הבית 32 מ"ר עם חדר ומטבח שהיה פינת אוכל ומעין סלון שנקרא בפי כל "הול".

בעלה חזר מירושלים, לאחר שהחלים, והתחיל לעבוד בסלילת כבישים בסדום בשכר מזערי. הוא היה יוצא לעבודתו ביום ראשון וחוזר אחרי שבוע-שבועיים.

רחל אומרת: "עברתי לא מעט קשיים בעלייה לארץ ובהמשך, אבל מה שנתן לי כח, זו המשפחה שהיתה בארץ. שמחתי להתאחד ולראות אותם והם סייעו לי רבות".

רחל  מספרת שני מקרים ממיני רבים שנחרטו בזיכרונה.

האחד, יום אחד היא ישבה בתחנה המרכזית בתל אביב עם הילד הקטן שלה ואדם ניגש אליה ושאל איפה בעלה?  יעקב התינוק בכה ללא הפסק. היא הסבירה לשואל, שהיא מגיעה מבאר שבע לבקר את משפחתה ברחוב שבזי והיא אינה יודעת כיצד להגיע. לאחר ששוחחו ביניהם הם גילו שהוא בן דודה. בן הדוד קנה להם אוכל ושתייה ולקח אותם לאחיה.

השני, דודתה של רחל שהייתה מאוד עשירה, שמעה על מצבה של רחל בבית. לקחה אותה לחנות של כלים וריהוט לבית. המוכר שחשב, לפי מראה עיניים, שאין לה כסף, הציע לה את הסחורה הזולה ביותר בחנות. רחל כעסה מאוד על היחס המזלזל ויצאה מהחנות. לא עניין אותה שהיא באמת הייתה צריכה את הדברים, כי כבודה היה הרבה יותר חשוב לה. הדודה הלכה עם רחל לחנות אחרת ושם הן קנו כלים וריהוט.

רחל מספרת על הקשיים הראשונים בארץ ועל נחישותה לעשות הכל על מנת לעזור למשפחתה להצליח ולהתקדם.

כיון שבתימן לא עסקה במשק בית, לא בניקיון ולא בבישול, היא הייתה צריכה ללמוד איך לנהל בית. היא למדה משכנתה ההולנדית, שהייתה רוקחת בבית החולים. רחל טיפלה בילדיה והשכנה לימדה אותה את מטלות הבית, כיצד לכבס, לשטוף רצפה, לבשל ועוד.

מאז היא עבדה בכל מיני עבודות: במסעדה, במקווה, בנקיון משרד עורכי דין, במבטחים, בטיפול בילדים, במטבח של מרכז הנוער בו היו 300 ילדים. לעיתים עבדה בשתי עבודות שונות במהלך היום.

העבודה הראשונה של רחל הייתה במסעדה בתל אביב. במשך שישה חודשים הייתה יוצאת לעבודתה במסעדה בתל אביב ומשאירה את ילדיה אצל אמה ובעלה.

ורד, הבת, נולדה בסוף שנת 1951. לאחר לידתה רחל אושפזה בבית חולים למספר חודשים. בתקופת אשפוזה, גיסתה של רחל, הניקה וגידלה את ורד. לאחר האשפוז ביקש ממנה ד"ר להמן שהיה מנהל בית החולים הראשון "הדסה" בעיר, לטפל בילדיו ורחל נענתה. היא טיפלה בילדים רבים ביניהם גם בצביקה הדר, שלימים התפרסם מאוד.

בעבודות הנקיון היא חשה לעיתים חוסר כבוד אליה ועליונות של המעסיק. רחל נזכרת במקרה שבו היא עבדה אצל מישהי, שהתקשתה ללדת והייתה מפילה את העובר בחודשים הראשונים להריונה. כנהוג באותה תקופה, אמא של רחל, הציעה לה לקנות את הילד הראשון של המעסיקה לפני לידתו מתוך אמונה שזה יסייע לשמר את ההיריון. המעסיקה התייעצה עם אמא שלה וקיבלה את אשורה.  רחל מאמינה שבזכותה נולדו לאישה בן ובת.

הזכות הזו, אומרת רחל, לא גרמה למעסיקה להיות טובה אליה. יום אחד רחל נשארה לעבוד עד שבע בערב  וכאשר האישה חזרה כבר היה חשוך וירד גשם. רחל בקשה ממנה שתלווה אותה, כי היא מפחדת בשעה כזו לחזור לבד. האישה סירבה ללוותה, בטענה שהיא לא יכולה לעזוב את הילדים ואת הידיד שלה. רחל יצאה בחושך ובגשם ומישהו רדף אחריה, היא נזכרת שנאלצה להתחבא מתחת למכונית. לאחר המקרה רחל החליטה לא לחזור לעבוד אצלה.

אירוע שני בו היא נזכרת היה  כשעבדה אצל השופט יצחק בשכונה א לעיתים עבדה בשתי עבודות שונות במהלך היום. וטיפלה בשני ילדיו התאומים. השופט נהג לפזר כסף קטן בכל מיני פינות בבית. רחל, שבתמימותה דאגה לרכז את הכסף המפוזר, שאלה את אשתו מדוע הכסף מפוזר והאישה  סיפרה לה, שזו דרכו של השופט לבדוק את יושרה ונאמנותה. היא כעסה, אמרה שלום ועזבה.

באירוע הבא רחל נזכרת ביחס של כבוד לו זכתה מהשופט שלמה אלקיים, שהיה רווק וביקש ממנה לעבוד אצלו. הוא השאיר לה מפתח, ללא חשש, והיא ניהלה לו את משק הבית. היא  מספרת שלאחר שספרה לו שהיה לה נסיון לא טוב עם השופט יצחק, הוא נזהר בכבודה כפליים. כאשר הוא יצא לפנסיה הוא ערך מסיבה ובמסיבה זו נכח אחיה של רחל, שעלה בעליית הנוער ולימים הפך למזכיר בית המשפט בת"א. רק במסיבת הפרישה השופט גילה על הקשר המשפחתי ביניהם. אחיה, שראה שהיא נבוכה אמר לה: "אל תתביישי כל עבודה מכבדת את בעליה". אחיה היו מאוד עשירים והם עזרו לה בקניית מכשירים לבית, בגדים לילדים ועוד. היא הייתה הראשונה בשכונה שהיה לה מקרר, כיריים, והשכנים באו לראות ולהתעניין.

בתקופת שנות ה-50 כולם חיו בצניעות. המדינה התמודדה עם קליטת העליות המרובות לארץ. מוצרים כמו חלב, ביצים, בשר, ירקות ולחם הוקצבו בתלושי מזון לכל משפחה לפי גודלה. כשלא היו ביצים היו מוכרים אבקת ביצים ובמקום אורז, אורז טחון. ורחל, כמו כל הנשים בתקופה ההיא, הייתה חושבת על רעיונות יצירתיים כדי להזין את ילדיה באוכל טוב ומזין. דייסה הייתה מכינה מאורז טחון. היו מקציבים למשפחה בסדר גודל של רחל, 2 עגבניות, תלוש אחד של בשר. 3 נפשות בבית זכו לחלה אחת, וכשיש יותר נפשות נתנו אפילו 2 חלות. מצרך מבוקש היה שקי סוכר, לא רק בגלל הסוכר אלא בעיקר בגלל השק עצמו שהיה עשוי בד וכך יכלה לתפור שמיכות לילדיה.

בימים ההם חיי הקהילה היו משותפים. החיים יחד עזרו בהתמודדות היום-יומית המאתגרת. יחד הכריזו על יום כביסה, יחד תלו אותה ויחד עשו תורנות בקיפול כביסה וארגנו תורנות בשמירת הילדים. בעלה בנה טאבון בחצר והם אפו בו פתות תימניות ומאפים נוספים. הם אפשרו לשכנים להשתמש בו. רחל ארגנה, מי יגיע ובאיזו שעה להשתמש בטאבון. השכנים היו מכינים את הבצקים ובאים לאפות בטאבון.

בהמשך כשהמצב השתפר, משפחות היו קונות לכבוד החג, עז או כבש והשוחט שבקהילה היה שוחט.

רחל נזכרת בסיפור מצחיק שגם במשפחתה  קנו עז לקראת החגים, אבל הבנים הקטנים נקשרו אל העז ולכן העז נשארה זמן מה בחצר לפני שחיטתה. הילדים שנקשרו אל העז לא היו מסוגלים לאכול מבשר העז, ולכן הבשר נמסר לאחרים.

רחל מספרת שכאשר היא הגיעה לבאר שבע, הבדווים היו מסתובבים באופן חופשי ביניהם ובעיר. יום אחד, היא נזכרת, אחד השכנים "מכר" שלושה ילדים מהשכונה לבדווי, תמורת שני חמורים, אחד מהם היה בנה הבכור, יגאל. הבדווי הסכים להחזיר את הילדים רק אם יחזירו לו את הכסף. לימים בנה הצעיר, דוד, התחתן עם בת אחותו של האיש שביצע את מכירת הילדים. היא מספרת שכאשר היא נכנסה לאולם החתונות וראתה את האיש ההוא, היא אמרה לו: "הר להר לא נפגשים, אבל אדם לאדם נפגש".

העיר באר שבע, כאשר הם הגיעו ושוכנו במעברות הייתה רק עיר עתיקה. נבנתה שכונה א' ואח"כ שכונה ב'. העיר העתיקה הייתה מרכז החיים ובה היו כל השירותים, מרפאת הילדים, שלוחה של בית חולים הדסה, משרדי העירייה, חנויות לבגדים ונעליים. לא היו כבישים ולא רמזורים. היה מדבר וחול שהיה מכסה את כל העיר. היה בית קולנוע אחד במרכז העיר העתיקה והיא הייתה הולכת עם חברות לצפות בסרטים.

לדבריה, היום העיר גדלה והתפתחה. העיר העתיקה אינה מרכז העיר כבעבר ומרכזי הקניות והבילוי פזורים במקומות שונים בעיר.

הבית בו גרו בשכונה א' היה בית של חדר וחצי ושבעה אנשים גרו בו. למרות היותו קטן הבית היה פתוח ומכניס אורחים. רחל אומרת:" כשיש מקום בלב יש מקום בבית".

רחל  טיפלה ודאגה לאנשים שבביתם היו קשיים, לדוגמא, נערה שהוריה זרקו אותה מביתם כי לא רצו שהיא תתחתן עם בעלה. רחל דאגה לכל הצרכים שלה לפני החתונה והיא גרה בביתה שנה. נערה אחרת שבביתה חוותה אלימות, היא לקחה אותה אליה וטיפלה בה. חיילים ששירתו עם בניה, ולא היה להם בית, היא דאגה לכבס ולגהץ את בגדי הצבא שלהם. היא אימצה בן שהיה יתום וערכה לו שבת חתן.

בכל שישי בבוקר, לפני צאתה לעבודה, היא הכינה קוסקוס. בשעות הצהריים המשפחה המורחבת, חברים ושכנים היו מגיעים לארוחת הקוסקוס, אוכלים ונהנים מהמפגש ביחד. הדוור היה זוכה גם למנת קוסקוס מרחל.

ברבות הימים רחל מקבלת הערכה וחיבה מאנשים רבים שלהם סייעה. היא מספרת, שיום אחד עברה ליד בית הספר וראתה ילד שנראה לה עזוב ובקש לשתות, רחל לקחה אותו לביתה, נתנה לו לאכול ולשתות. לימים הוא התיידד עם נכדה. הנכד סיפר לו שהוא בדרכו לסבתא שלו. לאחר בירור קצר הילד מבין, שמדובר באישה שדאגה לו והוא סיפר לנכד כיצד סבתא שלו, רחל, האכילה אותו ודאגה לו.  הוא הצטרף לנכד לפגוש את רחל וההתרגשות הייתה רבה  ומאז בכל ערב פסח הוא שולח לה מצה שמורה. רחל אומרת: "כשנותנים אלוהים נותן בחזרה".

יום אחד רחל  בקרה במרפאה. בחורה ששנים לא ראתה את רחל והייתה במרפאה, קפצה לעברה והציגה לה את הבת שלה. זו הבת שרחל אספה לביתה ודאגה לה כאשר היא כעסה עליהם. הילדה, שהיום היא חיילת שמחה לראות את רחל וחבקה אותה כאילו ראתה את אמה.

סיפור מרגש נוסף  על רופא שגר בשכנות אליה, שהיא דאגה לו כאילו היה בנה. כשנולד בנו הראשון הוא התקשר אליה ואמר לה כך: "אמא נולד לך נכד" בואי לברית".

רחל עבדה קשה אך ידעה ואהבה לטייל  עם חבריה לעבודה או עם הקהילה.

כל חייה רחל עבדה קשה וסייעה לילדיה, על מנת שילמדו ולאחר מכן המשיכה לעזור גם לנכדיה. רחל גאה בעשייתה והיא יודעת שלמרות כל קשייה, הקימה בית יפה ובנתה משפחה יפה בארץ ישראל.

רחל אומרת בגאווה: "בחרתי להשקיע בילדים. לא קניתי לעצמי בגד, הייתי מכבסת בלילה את הבגד ולובשת למחרת.  עבדתי קשה למען ילדי". רחל מסתכלת בגאווה על משפחתה ומאושרת לראות את הצלחתם של ילדיה, נכדיה וניניה.

היא אומרת בגאווה: "אני שמחה לראות שהם מאוחדים ויודעים להעריך את מה שהשקענו עבורם"

במסיבה שערכו לכבודה כתבו לה:

אמא וסבתא רחל אהובה שלנו, תודה על השנים של לב רחב שאוהב ללא תנאים, צמחת והקמת משפחה לתפארת, עם נכדים נינים וצאצאים.

את האישה הכי מיוחדת שאנחנו מכירים שיודעת לכבוש לבבות ואנשים. מאז ומתמיד היית לנו מקום מפלט גם כשהתבגרנו, אלייך תמיד באנו, נפגשנו והתאחדנו.

יקרה שלנו, מאחלים לך עד 120 בבריאות בשמחה בברכה ובהצלחה. שתהיי לנו מאושרת ושמחה, שנזכה לחגוג לך עוד שנים רבות במשפחה.

תודה על מורשת על עבר הווה ועתיד, תודה על הנחלת ערכים, כבוד ואהבת אדם, תודה על משפחה ענפה מלאה בחיים ובחדווה. תודה לך על השבט המושלם הזה.

אמא וסבתא אהובה שלנו את אור ענק בעולם הזה. יש בך חכמה אדירה וסיפורים מרתקים בלי סוף. את האמא והסבתא הכי מיוחדת שאנחנו מכירים. במהלך השנים צברנו חוויות, מפגשים, שמחות והרבה ביחד.

שנמשיך תמיד לשמור על הגחלת והאחדות, שרק תהיי לנו בריאה ומאושרת!

כשהיא מספרת על משפחתה היפה והטובה היא נזכרת ומספרת על שני בניה יגאל ויעקב, ילדיה שנולדו בתימן ועלו עימה לארץ, שהיו אנשי עסקים  ושניהם נפטרו ממחלה קשה. רחל אומרת שהיא הצילה את בנה יעקב מחטיפה, זכתה לראות אותו בחתונתו, בלידת ילדיו ובחתונת ילדיו. היא אומרת: " כך רצה הגורל, שאני אציל את יעקב בחייו, ובמותו הוא יותיר לי ארבעה פרחים לתפארת."

כיום, רחל מבקרת מידי יום במועדון סביונה. שמחה להיפגש עם נשים בנות גילה ולהשתתף בחוגים:

רחל חיה באותו בית שקיבלה, מאז עלייתה ארצה, רק שגודלו השתנה. הבית מטופח ויפה עם גינה פורחת.

רחל, שלפי תאריך הלידה שנרשם לה בעת עלייתה ארצה עברה את גיל 100, התאלמנה לפני שנים רבות, ושניים מילדיה, שעלו איתה לארץ, נפטרו בגיל צעיר. למרות הכאב שנשמע בקולה היא בוחרת לראות את הטוב בחיבוק ואהבה מכל צאצאיה.

מסר שהיא מעוניינת להעביר הלאה:  יש  לאהוב את האדם. קבל את האדם כפי שהוא ואל תחפש לשנותו. להמשיך לעשות טוב ולעולם לא להתייאש "כי כאשר דלת אחת נסגרת שתי דלתות אחרות נפתחות".

למרות כל הקשיים שעברו עליה בארץ, היא אוהבת את מדינת ישראל, עליה היא אומרת: "זוהי ארצנו, נחלת אבותינו ! "

הזוית האישית

אביטל שיר ותמר שלו, תלמידות י"א במקיף ו': רחל היקרה, רצינו להגיד לך תודה על ששיתפת אותנו בסיפור חייך. מסיפור חייך  למדנו על טוב ליבך הגדול והרחב. הכרנו כמה את מדהימה וחזקה. מכל סיפור וסיפור שסיפרת התרגשנו מהנתינה העצומה שלך לסביבה. ריגש אותנו שלמרות הקשיים שעברת לא וויתרת וגידלת משפחה לתפארת. את ואישיותך הם לנו השראה להיות טובים ולראות טוב.

עזרת לנו להבין יותר על העיר באר שבע, מה היה פה לפני הרבה שנים וכמה היא התפתחה מאז. למדנו  את סיפור עלייתם של  יהודי תימן ושאר העולים. למדנו, שלמרות הקשיים הם  נשארו לחיות בארץ ישראל והפריחו את השממה .אנו שמחים שהשתתפנו בפרויקט  ושזכינו לשמוע את  סיפורך המיוחד. בהערכה עצומה ובאהבה.

רחל כותבת: לאביטל תמר ושוש היקרות, תודה לכן שהקשבתן לי. בזכותכן יכולתי לספר ולהיזכר בחיי. בכל פעם שאני מספרת על חיי "אני כאילו חייה מחדש' אני מורישה לעתיד שדברים אינם נבנים, אלא בעמל רב. "יגעת ומצאת תאמין!" אני מאמינה שבזכות כל מה שעשיתי זכיתי לנחת מהמשפחה מהחברים ומהסביבה. בהערכה.