מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא שלי, יוסף בנימין קולטקר, נולד בתאריך 24.5.1918 בכפר שריורדן בהודו. הוא היה מבוגר מאמי בדיוק בשישים שנה ולכן הרבה פעמים ציינו יחד את יום הולדתם.

בילדותו, סבא רבא שלי, אבא של סבתא שלי רחל וסקר, היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. הוא ידע הרבה שפות ותרבות, הקשיב לחדשות ברדיו באנגלית, קרא את הטיים ואת הג'רוזלם פוסט. ידע לנגן בסיטאר, בכינור ובאורגן. הוא היה איש דתי, רב של הקהילה ההודית וחזן.

אמו נפטרה בלידת אחיו הקטן שגם הוא נפטר לאחר שלושה שבועות, כי לא היה מי שיניק אותו ויטפל בו היטב. בבית הספר היסודי גילה איש דת הינדי את קולו הערב, לימד אותו את כל התפילות של ההינדים ושמו של סבא רבא שלי יצא למרחקים בשיריו ותפילותיו בבית המקדש ההינדי. בהיותו נער צעיר עזב את בית אביו ושכר בקתת קש קטנה, לא היה לו כסף והיה חי שבוע שלם על חמישה גרגירי חומוס יבשים (אמי מספרת שעד יום מותו הוא העדיף להתענג על גרגירי חומוס מבושל מאשר על כל המטעמים שקיימים בעולם).

השמועות על הילד היהודי שמפליא בשירתם של ההינדים הגיעו לאוזניו של חזן יהודי קוצ'יני בשם יצחק אליהו, שהגיע אליו ואמר לו:" אתה יהודי, תעזוב את התפילות של ההינדים, זאת לא הדת שלנו. תצטרף לבית הכנסת שלנו ואני אלמד אותך את כל התפילה היהודית". וכך היה: סבא רבא שלי הצטרף לבית הכנסת. בבית הכנסת של הקהילה היהודית היו לוקחים ילדים יהודים, ולאחר בחינה קצרה היו מייעדים אותם לתפקידים של הקהילה היהודית: שוחטים, סופרי סת"ם (ספרי תורה ומזוזות), חזנים, קוראי פרשות. מרגע שסבא רבא שלי הצטרף לבית הכנסת התגלה כילד פלא שהצליח בהכל.

קולו הנעים שימש בחזנות, הקליטה המהירה שלו גרמה לו להצטיין בכל לימודי הקודש ובקריאת התורה. הדבר היחיד שלא עסק בו ולא רצה לעסוק בו היה שחיטה. הרג בעלי החיים זעזע אותו. אמי זוכרת מילדותה משפט שסבא שלה היה אומר: "שלושה מקצועות בש' אסור שמישהו במשפחתנו יעסוק – שופט, שוחט ושוטר". לטענתו שלושת המקצועות הללו גורמים לאדם להיות יותר אכזר ובעל פחות חמלה כלפי הזולת.

סבא רבא שלי נתפס גם לרזי הקבלה. אמי זוכרת שאחותו של סבה סיפרה לה שהיה הולך שבועות ביערות ומדבר עם עולמות אחרים תחת השפעת הקבלה, עד שאביהם הגיע ודרש בתוקף מהחזן שיפסיק ללמדו קבלה אחרת הוא מפסיק לשלוח את בנו ללמוד תורה. סבא רבא שלי עמד בהבטחתו ולא עסק עוד בקבלה עד יום מותו.

אבא של סבא רבא שלי בנימין קולטקר

החזן יצחק אליהו עלה אף הוא לארץ וחי בראשון לציון. סבא רבא שלי נסע לבקרו כשהחזן היה על ערש דווי והודה לו על כל הידע שהנחיל לו. החזן יצחק אליהו אמר לו שהתלמיד עלה על רבו, ביקש ממנו להמשיך את המסורת ההודית בארץ ישראל ואף נתן לו במתנה את הגלימה שלו שימשיך את דרכו. סבא רבא שלי זכר אותו עד סוף ימיו.

במקביל הוא למד עד כיתה י"א בביה"ס הנקרא "אלי כדורי", והצטיין בלימודיו. הוא ידע מתמטיקה ברמה מאוד גבוהה, וידע לעשות בעל פה כפל דו-ספרתי בדו ספרתי. אחרי שסיים בגרות הלך לעבוד בטקסטיל, שם הוא התפתח והגיע לעמדה מאוד מכובדת, כי בתקופה ההיא הבריטים שלטו בהודו (כמו כאן בארץ) ומאחר וסבא רבא שלי ידע אנגלית ברמה גבוהה, הוא שימש כמתורגמן בין הממשל הבריטי וההודי.

כשרצו להעלות את יהודי הודו לארץ, הגיעו רבנים מהארץ כדי לבדוק האם באמת היהודים בהודו חיים לפי חוקי היהדות. סבא רבא שלי נפגש איתם וסיפר להם את כל המנהגים שלהם והשמיע להם את כל התפילות של העדה ההודית. קטעי התפילה שלו והידע שלו בחוקי הדת הוכיחו לרבנים בארץ את יהדותם של יהודי הודו כשהם עלו לארץ. הם כל כך התרשמו מאיך שהקהילה ההודית שמרה על כל המנהגים, שהם הקליטו אותו. לפני כחמש שנים הודיעו לסבתי שכל תפילותיו של סבא רבא שלי משנת 1956 הועברו לקבצי אודיו ועלו לאינטרנט בספריה הלאומית. נכנסנו לאתר ויש שם כשעה של פרקי חזנות של סבא רבא שלי. אמי התרגשה מאוד לשמוע את תפילות ילדותה וציינה בפני שקולו הערב נשאר עד יום מותו צלול וברור.

סבא רבא בצעירותו

העלייה לארץ

סבא רבא שלי עלה לישראל מכמה סיבות:1. חשש להתבוללות של הדור הצעיר. 2. ציונות – השאיפה לשוב לארץ ישראל ולירושלים. 3. להתאחד עם וותיקי הארץ ולהזדהות עמם במאבקם מול האויבים. 4. מבחינה דתית-רוחנית: השאיפה לחיות חיים שלמים מלאים עם כל המצוות. בחו"ל אי אפשר לשמור שבת כראוי, לבנות סוכה בחצר (רק בבית הכנסת) ורוב המצוות התלויות בארץ של התורה כמו: שמיטה, מעשרות וכו' אינם תקפות בחו"ל. 5. להיקבר בארץ הקודש, בארץ אבותינו. 6. ציטוט מדברי סבי: "הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל, יש מולדת רוחנית הרי היא ארץ ישראל".

מבחינה גיאוגרפית השם של ארץ ישראל היה פלסתין במקום השם הקיים. לא היה שום ידע על ארץ ישראל, אך את השם ירושלים כן ידעו מהפסוק: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בניגוד למדינות אחרות שהערימו קשיים על היהודים, לצאת מהודו היה מאוד פשוט. בסוכנות מילאו את הטפסים ונתנו להם את תאריך העלייה: 30.8.1965 ב' באלול התשכ"ה 5725. הם יצאו משדה תעופה בבומבי בשם "סנטקרוז", עלו על מטוס בואינג 707 המכונה גם "ג'מבו".

הטיסה לא הייתה במישרין לישראל אלא דרך תחנת ביניים בטהרן (עיר הבירה של איראן). יומיים לאחר מכן עלו במטוס של חברת "אל על" שהטיסו אותם לנמל תעופה לוד, כיום קוראים לנמל תעופה זה "בן גוריון".

העלייה לארץ

בארץ, בסוכנות, אמרו להם: "לאן אתם רוצים לעבור, לאיזו עיר?". לפקיד היה כתוב שהוא צריך להפנות אותם ללוד, אבל הם לא ידעו את מפת ארץ ישראל ומשום כך הפקיד הציע להם לעבור לדימונה ונתן את לוד לעולים אחרים שסירבו להתיישב בתוקף בדימונה. סבא רבא שלי לא התאכזב וכל הזמן היה משנן את האימרה של דוד בן גוריון: "ארץ ישראל היא יפה, אבל דימונה היא פלאי פלאים" ו"וגם הנגב עוד יהיה פורח". ומאז סבא רבא שלי גר בדימונה משנת 1965 עד 2014 (יום פטירתו).

מקצוע ועיסוק בארץ

בארץ עבד כפועל בחפירות ארכיאולוגיות, אחר כך עבד בסיני כפועל בניין כאזרח עובד צה"ל. כאשר שלחו אותו לעבוד עבודת כפיים קשה בבנייה בסיני, הוא לקח את העבודה בשמחה והודה לאלוהים שיש לו עבודה ושהוא זוכה לבנות את המדינה. הוא אמר שבמדינה שרק נולדה אין לדרוש עבודה לפי השכלה אלא לבנות אותה. בזמן העבודות בסיני הוא היה נשאר שם במשך השבוע וחוזר רק בסוף השבוע חזרה לביתו.

פועלו של יוסף בנימין קולטקר אחרי פרישתו לפנסיה

בארץ המשיך יוסף לעסוק בתורה, לימד ילדים לקראת קריאה בתורה לפני בר מצווה, ערך חתונות, הוא היה סופר סת"ם אבל בכל הכסף שהוא קיבל הוא לא השתמש עבור עצמו. למרות שהוא היה עני, הוא החליט שכסף זה ישמש כתרומה לאחרים: הוא תרם עשרה ספרי תורה, סטודנטים רבים מדימונה למדו בזכות המלגה שהעניק להורים שלהם. הוא תרם מצבות לאנשים עריריים שלא היה מי שיקבור אותם, תרומות לקשישים, לקטועי יד ורגל ולחיילים בודדים. במקביל פיתח את מוסדות הקהילה ההודית בדימונה, הקים בית כנסת וערך את כל התפילות. שימש כשליח ציבור וחזן והיווה דמות דתית מוכרת לכל תושבי העיר דימונה.

סבא רבא יוסף בנימין קולטקר

למרות שהוא היה אדם דתי, הוא יצא כנגד מי שרק מתפללים ועוסקים בתורה, ומצפים לקבל כסף תמורת לימודיהם בישיבות. הוא ראה למול עיניו את חשיבות הלימודים האקדמאיים והנחיל אותם לילדיו ונכדיו. בבית הקטן והצנוע יש מאות מכתבים. כתובים באותיות ברורות ויפות, מכתבים של תלמידים שלו לשעבר מארה"ב, מהודו ומקנדה בו הם מעריכים את סבא רבא שלי ומוקירים אותו.

מכתב המלצה של סבא רבא יוסף בנימין קולטקר

עזרה ותרומה לקהילה

סבא רבא שלי היה מגיע כל שבת בבוקר מיד אחרי בית הכנסת ומלמד את אימא שלי ומשפחתה. הוא לימד אותם אנגלית מעיתון "Times" ו- "The Jerusalem Post" ודרך הכתבות בעיתון הוא חשף אותם לנושאי אקטואליה ופוליטיקה. אמי מספרת שהיה לו ידע נרחב בכל התחומים. אימא שלי התחילה ללמוד איתו כשהייתה קטנה ולא הבינה הרבה אז, היא הייתה מהנהנת מבלי שבאמת הבינה. הוא ידע שהיא לא באמת מבינה אז הוא היה אומר לאימא שלי כל הכבוד שהיא יושבת ליד השולחן ואמר שהיא לא תבין איך זה יקרה, אבל פתאום יום אחד היא תבין הכל ובאמת כך היה, פתאום היה לאימא שלי הרבה יותר קל בשיעורי האנגלית עם סבא שלה. אבל לא רק אנגלית – יאפילו עברית הוא לימד אותם. אמא שלי זוכרת שהוא לימד אותה שהרבים של שור זה שוורים והרבים של שוק זה שווקים. זה מדהים שאדם שהגיע בגיל מבוגר לארץ ידע דקדוק ושפה ברמה כל כך גבוהה.

הוא נתן חשיבות גדולה לספורט, הוא היה עושה פעילות גופנית כמו עמידת ראש, גם שכבר היה מבוגר מעל גיל 90 עדיין היה הולך כל יום למרכז המסחרי מרחק עשרים דקות לאדם צעיר, כדי להשאיר את הגוף שלו פעיל.

אמי זוכרת שכשהיו קטנים, הוא היה מגיע לפני פסח אליהם הביתה ומכין מצות לפסח. הוא היה מסביר לאימא שלי שהמצות צריכות להיראות עם שנצים, עשויות לפי שלושת האבות: אברהם עם שנץ אחד, יצחק עם שני שנצים ויעקב עם שלוש שנצים. כשאימא שלי הייתה בת חמש הוא נתן גם לאימא שלי להכין יחד איתו מצות, ולמרות שהייתה בגן חובה הוא לא דאג שהיא תקלקל לו. בערב פסח, כשישבו כל הנכדים והנכדות סביב השולחן, בזמן שאכלו את המצות הוא פתאום אמר: "אני רוצה את המצה של נעמי", ואמר שזוהי המצה הכי טעימה בעולם. אימא שלי הרגישה מאוד מיוחדת וזה נתן לה הרגשה נפלאה.

סבא רבא שלי תמיד אמר שכדי להצליח בחיים, צריך ללמוד, לעבוד אך גם לדעת לבשל ולעשות את עבודות הבית ולכן לימד אותה להדליק אש בכיריים ואף לשים לב אם ברז הגז אכן דולק. כשאימא שלי הייתה בכיתה ג', הוא היה בסכנת חיים והיה צריך לעבור ניתוח גדול בבטן. לפני הניתוח הם נכנסו למעלית והסניטר אמר לו שזה הזמן להיפרד. אימא שלי עמדה לידו והייתה מאוד עצובה, כי באמת היה חשש לחייו היא פחדה שיקרה לו משהו בניתוח, אז אזו בירך אותה ואמר לה: "נכון נעמי, את תהיי רופאה כדי שתוכלי לטפל באנשים חולים". מאז אימא שלי עשתה כל דבר כדי להפוך להיות רופאה. הוא היה קורא לה "דוקטור" עוד שהייתה קטנה ותמיד אמר שהיא תביא למשפחה כבוד גדול.

בכל יום בערב סבא רבא שלי היה מלמד את נכדיו הבנים תפילות של החגים, קריאת התורה ופיוטים. סבא רבא שלי היה סופר סת"ם. להלן כמה כתבי קודש, ברכות בית שהיה עושה במו ידיו. סבא רבא שלי היה כותב לכל אחד מילדיו ונכדיו שהתחתן את ברכת הבית על גבי קלף וכותב בעזרת עט נובע ודיו מיוחד. אמי זוכרת אותו יושב שעון שעות על גבי שעות וכותב את המזוזות, ברכות הבית ואת הברכות שבתוך התפילין. בזמן שהיה עושה זאת אסור היה להפריע לו, הוא אפילו לא היה אוכל. אבל כשהיה שומע שאמי הגיעה, תמיד היה מתפנה להפסקה קצרה לשמוע מה שלומה.

פעם הוא הראה לאמי שמבחוץ כל ברכות הבית נראות אותו הדבר, אך מאחור היה מחביא פתק עם ברכות וכתבים מהקבלה ושם היה כותב לכל אחד ברכה שמיועדת בשבילו. לדוגמא, אם היה יודע שנכדו אדם עצבני ונוטה להתעצבן בקלות, היה מוסיף ברכה מיוחדת לשלום בית. או אם היה יודע שנכד אחר לא כל כך מצליח בעסקיו היה שם לו ברכה מיוחדת לפרנסה טובה.

כשאמי התחתנה, סבה היה כבר מבוגר מאוד וכבר לא יכול היה לראות ולכן לא עסק בכתיבת ברכות הבית, כי לא רצה שיפלו שגיאות בכתוב. הוא מאוד רצה להעניק לה ברכה מיוחדת, חיפש וחיפש במה שיש לו אך לא מצא משהו שיהיה מיוחד רק בשבילה ועל כך הוא הצטער מאוד.

ברכות הבית שסבא רבא שלי כתב:

סבא רבא שלי תרם עשרה ספרי תורה:

סבא רבא שלי זכה בפרס על מפעל חייו:

סבתא רבתא מילכה בנימין קולטקר

כל זה לא היה קורה לולא אישתו, סבתא רבתא שלי, מילכה בנימין קולטקר. אישה מדהימה וצדיקה אמיתית שהקריבה את עצמה למען העשיה של בעלה.

מימין: סבא רבא וסבתא רבתא שלי ביום חתונתם, במרכז: סבא וסבתא רבא שלי ליד ספר תורה שסבא רבא שלי תרם, משמאל:ספר התורה

מילכה בנימין קולטקר היתה מארחת בדירת שני החדרים שלה מאות אנשים מדי יום, מקשיבה לבעיותיהם, שואלת את בעלה ומחזירה להם תשובה. הכל בחיוך, בנועם, מכינה להם תה חם טעים עם חלב ונותנת להם כיבוד קל. בחורף הבית שלה היה קר ולא היה כסף להדליק את התנור אז היא הייתה מחממת את ידיה על הגז כדי שתתחמם. מעולם לא התלוננה ומעולם לא קיטרה שהם עניים, לא ביקשה לעצמה בגדים יפים וחדשים. די היה לה בילדיה ובנכדיה. הבית שלה היה פתוח משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות, וגם כשחלתה מעולם לא הראתה שקשה לה. הנכדים היו מגיעים כל הזמן לביתה והיא תמיד היתה מפנקת אותם בדברי מתיקה והמון המון אהבה. היא לא בחלה בעבודה קשה והכינה לכולם אוכל ומטעמים. אמי מצטערת שלא למדה ממנה להכין את האוכל עם הטעם הכי מיוחד בעולם. במוצאי תשעה באב הייתה מכינה לכל המשפחה צפאטי ושעות ארוכות ובסבלנות אין קץ היתה מטגנת.

פעם היא סיפרה לאמי שאחיותיה צחקו עליה כשהשתדכה לבעלה, משום שהיה כהה עור ועיניו מעט פוזלות, אך היא לא הצליחה לראות את הפגמים שלו אלא ראתה מעבר לכך, את האינטלגנציה שלו, חוכמתו הרבה וקדושתו. בעצב היא סיפרה כי אף אחת מחמשת אחיותיה מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה ולכן אמרה תמיד לאמי שצריך בחיים גם לדעת "להתפשר". למרות שמבחינתה לא התפשרה וזכתה בו. סבתא רבתא שלי תמיד דאגה להן ושלחה להן כסף דרך חברים שנסעו לטייל בהודו.

אחיותיה נשארו בביתם בהודו יחד עם אימם, רווקות. לפני שנים בודדות אחיותיה של סבתא רבתא שלי נפטרו כנראה עקב וירוס הקורונה אשר תקף את כולן. הן נפטרו בהפרש של שבוע כבר בסיום שבעה אחת אחות אחרת נפטרה. הן נפטרו ערירות ובודדות.

האחיות של סבתא רבתא שלי. תמונה שתייר צילם בשנת 1990

במשפחה פטריאכלית כמו בעדה ההודית, הגבר הוא דומיננטי. אמי סיפרה כי כל הזמן דיברו על סבא בנימין יוסף קולטקר וכולם העריצו אותו, רק כשהיא עצמה עשתה את עבודת השורשים שלה היא הכירה את סבתה לעומק. היא גילתה אישה חזקה, חכמה, אישה שידעה את מספרי הטלפון של כל ילדיה ונכדיה הרבים בעל פה, זכרה את ימי ההולדת וימי הנישואין של כולם כולל בני זוגם והייתה מתקשרת לברך אותם. היא ידעה בעל פה את ימי הפטירה של כל קרובי משפחתה ארבעה דורות אחורה וזאת מבלי להסתכל ברישומים.

כשמחלה קשה הכריעה אותה כבר לא עמדו לה כוחותיה והיא כבר התעייפה מלדבר, אז הביקורים של אמי אצלה בחודשים האחרונים לחייה הפכו יותר ויותר קצרים כדי שתוכל לנוח. בפעם האחרונה שאמי ראתה אותה, סבתא ניסתה לגרום לה להישאר ואמרה לה: "תישארי עוד קצת, תהיי איתי עוד קצת", כאילו סבתא רבתא שלי הרגישה שהיא הולכת למות. אמי מספרת שאפילו לא ישבו עליה שבעה משום שנפטרה ממש לפני חג הפסח, כאילו בחרה זמן שלא תפריע לאף אחד, שלא תקשה על האחרים. היא נפטרה בגיל 77 ממחלה קשה. כשהיא נפטרה, זו הייתה הפעם הראשונה שסבא רבא שלי הרשה לעצמו לבכות.

סבתא רבתא שלי מילכה בנימין קולטקר

ברגע שהיא נפטרה, גם סבא רבא שלי הפך לעצוב יותר ויותר, החל להסתגר יותר. סבתא רחל עברה לגור איתו כדי לטפל בו והוא נפטר בט"ו בשבט בגיל 97 בשיבה טובה.

בהלוויתו ביכו את לכתו אלפים תושבי העיר וכאלו שהגיעו מחוצה לה, בני העדה ההודית ובני עדות אחרות. חודשים אחר כך סבתי קיבלה מכתבים מתלמידים מכל העולם המתארים עד כמה סבא רבא שלי שינה את חייהם. בהלוויה סיפרו על תרומת עשרת ספרי התורה שתרם, שזה מפעל חיים אדיר ומדהים לאדם אחד, אבל סבא רבא שלי לא הסתפק רק בזה: מלגות שהוא נתן לסטודנטים רבים שהפכו אחר כך למורים, עורכי דין ורופאים, תרומה של מצבות לאנשים עריריים שאין מי שידאג להם. תרומות לקשישים, קטועי יד ורגל. מעל הכל הקים משפחה לתפארת. הוא לימד את נכדיו אנגלית וקריאה בתורה, את תפילות העדה ההודית והנחיל לילדיו ונכדיו את חשיבות הלימודים האקדמאיים, הוא חינך את נכדיו וילדיו שיהיו אנשים טובי לב ונדיבים, בעלי ערכים. לא בכדי יש לו נכדים שהם אנשי תורה, הנדסה, רפואה, הייטק וקצונה. כשסבא רבא שלי, יוסף בנימין קולטקר נפטר, נפלה עטרת ראשה של המשפחה ונותרנו כולנו מיותמים ועצובים.

הזוית האישית

מעיין הנינה המתעדת: מאוד נהניתי לכתוב את התיעוד על סבא רבא שלי, יוסף בנימין קולטקר. הכרתי אדם צדיק, מיוחד, רב פעלים שכל כולו היתה נתינה לזולת, תרומה לקהילה, תרומת עשרה ספרי תורה, איש אשר המשפחה ילדיו ונכדיו היו החשובים ביותר בשבילו והוא נתן את כל כולו למענם. אני מאחלת לעצמי שאזכה להכיר עוד אדם כל כך מרשים, חכם ונפלא כמו סבא רבא שלי. אני גאה מאוד שחלק מהדנ"א שלי מורכב מאדם כל כך נדיב, טוב לב, חכם ונפלא. בהחלט יש לאן לשאוף.

המסר של סבא רבא שלי לדור הצעיר הוא: "מדינת ישראל היא מדינה מופלאה, בניגוד למדינות אחרות בעולם, שבהן אם נולדת עני אתה חייב להישאר עני גם אם תהיה הכי מוכשר וחכם. כאן, העתיד תלוי באדם. מי שחכם ומוכשר יכול ללמוד ולהתקדם בחיים ולשנות במו ידיו את גורלו".