מאגר סיפורי מורשת

צבי נולד בשנת 1937 בארץ ישראל, טרם קום המדינה. בזמן המנדט הבריטי קראו לארץ פלשתינה/א"י. הוריו, שמואל בורגר וטובה לבית הנדלסמן, היו חלוצים, שהגיעו לארץ בימי העלייה השלישית בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. אביו נולד בכפר בהונגריה, ולמד שם טכנאות בניין בבית ספר מקצועי.

במלחמת העולם הראשונה, גייסו את אביו לצבא האוסטרו-הונגרי. הוא נאלץ לערוק מהצבא לאחר שקצין קרא לו "יהודי מלוכלך" ובתגובה אביו סטר בפניו של הקצין. במשך שנתיים נדד באירופה, בשנת 1920 עלה לארץ ועבד כפועל בנין בתל-אביב. היה מעורב בהקמה של בתים רבים בתל-אביב הישנה, כולל בית הכנסת הגדול.

בזמן מלחמת העולם השנייה עבד כמנהל עבודה בהקמת גשר על נהר פרת בסוריה, שנועד להקל את נסיגת הצבא הבריטי להודו באם הצבא הנאצי יכבוש את המזרח התיכון. לאחר קום המדינה עבד בפרויקטים שונים, כולל מוצא ימי לביוב של צפון תל-אביב.

אימו טובה, נולדה בפולין בעיר זמושץ, עיר היסטורית מוקפת חומה וכיכר עירייה צבעונית בסגנון הרנסנס, שבה הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה. בפולין הצטרפה לקבוצה שהתארגנה לעלות לארץ ישראל במטרה לעבוד בחקלאות. היא עלתה בשנת 1922.

בארץ, לא הצליחה הקבוצה להשתלב בעבודת חקלאות, ולכן עבדה בשבירת אבני גיר לחצץ בעבור סלילת כבישים. לאחר מכן עבדה כפועלת בבית חרושת לטקסטיל לודז'יה. בית החרושת נקרא כך על שם העיר לודז' בפולין.

אימו הייתה פעילה במפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), ולאחר מלחמת העולם השנייה שמשה כמזכירה בארגון יוצאי זמושץ, שתמך ועזר לשורדי השואה להיקלט במדינת ישראל. בנוסף דאגו לתעד ולהנציח את העבר של יהדות זמושץ, עיר הולדתה של אמו. הארגון הוציא לאור ספר שכלל זיכרונות, צילומים ועדויות של אנשים מזמושץ. סבתו מצד אביו ודודתו מצד אימו נספו בשואה. הוריו של צבי, נישאו בשנות השלושים ובנו בית קטן בתל אביב, צמוד לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

צבי ואחותו ורדה, שנולדה שנתיים אחריו, גדלו בתל אביב. כילד, נהג לטפס על הגדר המפרידה בין שכונתו ובית הקברות, טייל בין הקברים של ידועי השם הקבורים בבית העלמין כמו ביאליק, טשרניחובסקי ונורדאו, וראה את קבר האחים של היהודים שנרצחו על ידי ערביי יפו בפרעות של שנות השלושים. צבי למד בבית הספר היסודי "תל נורדאו", ששכן בין הרחובות מנדלי ופרישמן בתל אביב, שעומד על תילו עד עצם היום הזה. בשנות לימודיו בבית הספר היסודי, למד נגינה בכינור אצל מורה פרטי, וניגן בתזמורות בית הספר היסודי, בית ספר תיכון עירוני א' ובטכניון במקביל ללימודיו. צבי מעיד על עצמו שלא היה נגן טוב במיוחד: "בתזמורת של התיכון אני ניגנתי בקבוצת הכינור השלישי שזה בעצם תפקיד הויולה". לימים, יובל, הבן הבכור, ניגן באותו כינור. הכינור יוצר במאה התשע עשרה. שתיים מנכדותיו ממשיכות במסורת הנגינה בכינור. שאר הילדים והנכדים בחרו לנגן בכלי נגינה אחרים.

בשנת 1942 הפציצו מטוסים איטלקיים, שהמריאו מסוריה, את תל-אביב, ואחותו ורדה נפצעה קלות משברי זכוכית חלון שנשבר מהדף פצצה שנפלה ברחוב סמוך. באוגוסט 1944, בהיותו בגיל שבע, כשנודע על שחרור פריז, היה פרץ של שמחה בקרב התושבים. הוריו של צבי קנו דגלים קטנים של אנגליה, אמריקה וצרפת, בעלות הברית. צבי וחבריו יצאו לנופף בדגלים ברחובות. עקב העלייה הגדולה לארץ מארצות אירופה אחרי השואה, גדל מאד מספר התלמידים בבית הספר. כתוצאה מכך ומפאת מיעוט כיתות הלימוד בבית הספר, הם נאלצו ללמוד בשתי משמרות: משמרת בוקר שסיימה ללמוד בצהריים, ומשמרת צהרים שסיימה את לימודיה בשעות הערב. עם תום מלחמת העולם השנייה, התחילו עימותים עם ערביי הארץ ועם האנגלים. מפעם לפעם האנגלים הטילו עוצר על מנת לחפש נשק ומבוקשים יהודים שנחשבו טרוריסטים. קבוצה של צנחנים בריטים שכונו "כלניות" בגלל כומתותיהם האדומות, הגיעה לבית של משפחתו של צבי. חלקם עלו לגג כדי לאבטח את הרחוב, וחלקם ערכו חיפוש בבית. חייל אנגלי חשב שמצא נשק, לאחר שהסתכל עליו היטב הבין שזה "אקדח פקקים" לפורים….

ביום הכרזת המדינה, צבי יצא להחליף ספרים בספריה פרטית ברחוב אלנבי מול בית כנסת הגדול, כמנהגו כמעט מדי יום ביומו. בדרכו ראה אנשים מתקבצים על יד קיוסקים ומקשיבים לשידורי הרדיו. לא בכל בית היה רדיו באותה תקופה. צבי עמד ושמע את בן-גוריון נואם. הקשיב מספר דקות והמשיך בדרכו עד לקיוסק הבא. גם שם הוא ראה אנשים עומדים ומקשיבים לקולו של בן-גוריון הבוקע מהרדיו. צבי שהיה בן 11 לא הבין שזהו רגע היסטורי. רק כעבור זמן התברר לו שזו הייתה ההכרזה על הקמת המדינה.

צבי אמר: "שמעתי חלקים מההכרזה. בכל קיוסק שמעתי קטע אחר מדברי בן-גוריון. לא התרגשתי כי לא הבנתי את מהות הנאום של בן גוריון".

הוא מוסיף: "מקום ההכרזה, יום ההכרזה ושעת ההכרזה נשמרו בסוד מחשש להתפרעות והתנכלות מצד הערבים".

שני אירועים שאירעו לאחר ההכרזה הותירו בו רושם חזק.

האחד, ההפצצות של חיל האוויר המצרי על תל אביב. הפצצות נפלו ליד בית אבות קרוב לבית ספר תיכון עירוני א', ובתחנת האוטובוס המרכזית בתל אביב. כתוצאה מההפצצה היו נפגעים רבים ביניהם הרוגים ופצועים.

האירוע השני הוא הפגזת האנייה אלטלנה. אניה זו הביאה מצרפת נשק רב ומתנדבים שנועדו לארגון הצבאי הלאומי, אצ"ל. לאחר שהעולים הורדו בחוף כפר ויתקין, וחלק מהנשק הועבר לצה"ל. אולם אנשי אצ"ל ביקשו להעביר חלק מהנשק ללוחמי אצ"ל בירושלים. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, חשש שהנשק ישמש למרידה בממשלה וכאשר האנייה עגנה מול חופי תל-אביב נתן הוראה ליצחק רבין, מפקד הפלמ"ח, להפגיז בתותח את האנייה שהחלה לבעור.

מחשש שהבעירה תגרום לפיצוץ התחמושת באנייה ,התבקשו התושבים שגרו סמוך לחוף להתפנות מבתיהם. גם צבי ומשפחתו נאלצו להתפנות. צבי זוכר ששמע מחלונות הבתים בדרך את שידור הודעתו של מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הקורא להימנע ממלחמת אחים. האנייה נשארה נטושה על חוף הים. צבי וחבריו ,כמו רבים מתושבי העיר נהגו לרדת לחוף לראות, ואף לעלות, על שרידי האנייה. כשנה לאחר האירוע הורה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, לפנות את אלטלנה מהחוף ולהטביעה בלב ים.

אחרי מלחמת השחרור, בשנת 1949 התחילה תקופת הצנע בארץ בה הגבילו רכישה של מזון ומוצרי צריכה. היו פנקסי תלושים וניתן היה לקנות מצרכים בהקצבה רק באמצעות התלושים. היה תלוש לבשר שאפשר היה להשתמש בו מספר זעום של פעמים בחודש, תלוש לביצים וגם תלושים למצרכים אחרים שהיו במחסור. התפתח "שוק שחור", אנשים, בעלי אמצעים, יכלו לקנות ביצים או מוצרים אחרים שהיו בהקצבה, במחירים מופקעים. תושבים שהיו להם חברים שגרו במושבים חקלאיים זכו לקבל מוצרים מתוצרת עצמית. בתקופת הצנע הומצאו הפתיתים שהיו תחליף לאורז, עבור עולים מעדות שונות, שהיו רגילים לאכול אורז ואי אפשר היה לייבא אותו באותה תקופה. בן-גוריון ביקש מחברת אוסם לייצר תחליף לאורז מקמח. הם ייצרו את הפתיתים בצורת אורז. הפתיתים נקראו "אורז בן גוריון."

כדי להתקבל לבתי הספר העירוניים וללמוד בחינם, היה צריך לעבור בחינות לקבלת מילגה ולהציג תעודת ציונים טובה מבית הספר היסודי. היו ארבעה בתי ספר בתל אביב, האחד היה שייך לתנועה הליברלית, הליכוד של היום, השני היה בית ספר דתי לבנים, השלישי בית ספר דתי לבנות ובית הספר הרביעי היה של זרם הפועלים. בנוסף לגימנסיה הרצליה הוותיקה, היו בתי ספר שהכשירו לעבודות משרדיות. בנוסף, היה בית ספר פרטי "תיכון חדש" באוריינטציה פרוגרסיבית. לאחר שצבי סיים את לימודיו בבית הספר היסודי ולאחר שעמד בתנאי הקבלה, המשיך ללמוד בתיכון עירוני א' שהמוטו שלו היה "חכמה, בינה, דעה". היום הוא בית הספר לאמנויות. במהלך לימודיו בבית הספר היסודי, צבי היה חבר בתנועת הנוער "צופי דיזינגוף". הקן של התנועה היה על הגבעה בה עומד היום היכל התרבות בתל-אביב. בצופים היו מפגשים, הרצאות, טיולים, מחנות עבודה ועוד. במהלך לימודיו בתיכון, צבי הצטרף לארגון הנקרא "נוער לנוער", הקיים עד היום. זהו ארגון מטעם עיריית תל אביב שאחת ממטרותיו הייתה לסייע לנוער במצוקה. החברים בארגון היו פעילים בעזרה לקהילה: הם יצאו להדריך במועדונים בשכונות הנחשלות, לעזור לנכים ועוד. צבי לימד שחמט ביפו וסייע לנכים. הוא מספר: "במצעדים הצבאיים שנערכו בתל אביב, היה לנו יתרון… באנו עם נכים עם כיסאות גלגלים וישבנו בשורה הראשונה… "

במסגרת התנועה "נוער לנוער", יצאו למחנות עבודה במטרה להכשירם, עם סיום לימודיהם התיכוניים, כגרעין שיצא להתיישבות בשדה בוקר. פעמים אחדות ירדו לשדה בוקר. כמו כן שהו תקופה מסוימת בקיבוץ חפציבה בעמק יזרעאל. בשדה בוקר עבדו באיסוף בצל. זו הייתה עבודה קשה במהלכה היה צורך להתכופף ולחפור את הבצלים מהשדה. בן-גוריון ואשתו פולה גרו בצריף בשדה בוקר. כשחברי הקבוצה שרו ורקדו, פולה הייתה יוצאת וצועקת : "אתם מפריעים לבן-גוריון לישון".

כשהיה בגיל 14 ניתנה אפשרות לנוער להצטרף לגדנ"ע (גדודי נוער), במטרה להכשיר את הנוער לסייע במלחמה. צבי רצה ללכת לקורס מ"כים ונדחה, מסיבות בריאות. הוא נשלח לגדנ"ע תותחנים. במסגרת הגדנ"ע החניכים יצאו לקורסים בבסיס צבאי. בבסיס התאמנו בהפעלת תותחים. בסוף הקורס יצאו למטווח וירו עשרות פגזי "פג תוקף" מתותחי הרים צרפתיים. בעזרת תותחים אלו נבלמו התקפות הסורים על דגניה בעמק הירדן. התותחים האלה היו בשימוש בקרב על כיבוש באר-שבע.

בהיותו בכתה י"א, מנהלי בתי הספר התיכוניים נתבקשו על ידי צה"ל לשלוח לראיונות תלמידים המעוניינים לצאת לעתודה אקדמאית, וצבי היה ביניהם. בראיון הוא נשאל האם יהיה מוכן להתחייב שלאחר סיום לימודיו, יעבוד במפעל פיתוח בנגב. נאמר לו שהעבודה תחשב לשירות צבאי בתנאי קבע. כשצבי סיים את לימודיו בתיכון, בשנת 1955, החל ללמוד בטכניון כעתודאי. במהלך לימודיו בטכניון, הוא יצא עם חברים ללוות טיולים של בתי ספר בתפקיד נושאי הנשק. בטיול שליוו למצדה, עלו דרך שביל הנחש וירדו מהסוללה. חבר וחברה שהגיעו כמלווים נושאי נשק, נשארו מאחור. הם ביקשו לנוח דקות מספר, והבטיחו שידביקו את הקבוצה בהמשך הדרך. כאשר חלף זמן והם לא הגיעו, חזרו על עקבותיהם על מנת לחפשם. הם הזדעזעו למצוא את חבריהם הרוגים בידי בדואים שאף שדדו את נשקם.

בחופשת קיץ 1958, עבד כמהנדס מתחיל במפעל הפקת הנחושת בתמנע, ליד אילת. שם "למד" במשמרת הלילה לנהוג בג'יפ שנועד לסייר במתקנים השונים. לאחר סיום לימודיו בטכניון בקיץ 1959 קיבל תואר ראשון בהנדסה כימית-גרעינית ויצא להולנד, במסגרת חילופי סטודנטים. שם עבד כמתכנן במפעל זיקוק חמרים אורגנים, ובדרכו חזרה לארץ נסע בטרמפים דרך בלגיה, צרפת שוויץ ואיטליה.

בסתיו 1959, צבי הגיע עם עוד כ- 20 בוגרים, שלמדו במחזור שלו בטכניון ובאוניברסיטה העברית, ל"מפעל הפיתוח" שהתגלה כקריה למחקר גרעיני, קמ"ג. הרווקים בקבוצה שוכנו שניים בדירה. הנשואים קיבלו דירות קצת יותר גדולות בשכונה ד', ברחוב שלמה המלך בבאר שבע. המנהלים, המהנדסים והמדענים הבכירים של קמ"ג גרו בווילות בשכונת רסקו, שהיום נקראת נווה עופר. הפרויקט הראשון בו צבי הועסק במסגרת עבודתו בקמ"ג, היה בחינת שיטות טיפול בשפכים רדיואקטיביים. מאוחר יותר הוא בנה את מערכת הבקרה של השפד"ן: מערכת לטיפול בשפכים של כל גוש דן.

קמ"ג הוקמה בעזרתם של הצרפתים. העזרה שלהם כללה ציוד ומתקנים ובעיקר הכשרת כוח אדם. בשנת 1960 לאחר שנת עבודה בקמ"ג, בהיותו בן 23, צבי ועובדי קמ"ג נוספים נשלחו להשתלמות במעבדות הנציבות הצרפתית לאנרגיה אטומית ליד פריס. הם הגיעו חודש לפני תחילת ההשתלמות, בכדי ללמוד את השפה הצרפתית.

ראש הממשלה באותו הזמן היה דוד בן-גוריון, שדרש שבעלי דרכוני שירות ישנו את שמם לשם עברי. צבי שינה את שם המשפחה מ"בורגר" ל"בוגר". בתקופת ההשתלמות בצרפת, למדו כיצד לעבוד עם חומרים רדיואקטיביים גם מבחינה בטיחותית וגם מבחינה טכנית. זמנם החופשי של המשתלמים הוקדש לטיולים בצרפת והכרת התרבות הצרפתית, כולל מטעמי האוכל במסעדות. סוכנות של מכוניות פיאט 600 שיוצרו בגרמניה החליטה שהיא מכירה בקבוצת המשתלמים בתור דיפלומטים, ונתנה להם הנחות של עשרים אחוז ופטור ממסים על רכישת מכוניות מתוצרתה. צבי וחבריו ניצלו זאת וכולם חזרו מצרפת עם מכוניות, שהיו אחד מסימני ההיכר בבאר-שבע של עובדי קמ"ג.

כאשר צבי סיים את שירות הקבע שלו בקמ"ג הוא נקרא לשירות מילואים לפי הצורך. לפני מלחמת ששת הימים, צבי מונה כמפקד זחל"ם בגדוד 19 בחטיבה 60. גדוד זה, של טנקים קלים צרפתיים הדף בגבורה, בקרב לילי בביר-גפגפה, את מתקפת הנגד המצרית, שהיו מצוידים בטנקים כבדים ותאורת א"א.

על עבודתו של צבי בקמ"ג, לא ניתן לפרט. הוא מספר שעסק בנושאים של מחקר ופיתוח הנדסי, ניהל יחידה מרכזית בקמ"ג והגיע לדרגה הגבוהה ביותר בדירוג עובדי המחקר הממשלתי, המקבילה לדרגה של פרופסור באוניברסיטה. בחלק מהפרויקטים הוא עבד בשיתוף פעולה עם התעשיות באזור הדרום.

בשנת 1964 הוקם המכון להשכלה גבוהה בנגב, ממנו התפתחה אוניברסיטת בן-גוריון. צבי לימד באוניברסיטה, בנוסף לעבודתו בקמ"ג, והקים שם את המעבדה לבקרת תהליכים, שכללה שימוש במחשב דיגיטלי.

בשנים 1989-1990 צבי יצא לארה"ב לחופשה ללא תשלום במטרה ללמוד "דרך הידיים" בקרה ממוחשבת בחברה שהייתה המובילה בתחום. הפרויקט העיקרי בו הועסק היה תכנון מערכת פיקוד בעזרת מחשב של מפעל גדול ליצור פולימרים תעשייתיים שהוקם ליד העיר סידני באוסטרליה. צבי הוזמן לשם לעזרה בהרצת המפעל. בתקופת שהותו בסידני התוודע למשפחת בן-דודו, ניצול אושוויץ. כעבור מספר שנים יצא לשנת שבתון באוניברסיטת סידני.

תרגום המכתב: לכל המעוניין, חברת ICI האוסטרלית הינה מאוד מרוצה ממעורבותו של ד"ר בוגר בפרויקט. הידע המקצועי שלו, ניסיונו וחריצותו תרמו באופן משמעותי להצלחת היישום של מערכת גדולה לבקרת תהליך בעזרת מחשב. זאת, לכשעצמה, הייתה היבט חשוב בהצלחה הכוללת של הקמת המפעל והרצתו. חתום, ר.ג. האווי, מנהל היצור

בשל הידע והניסיון שצבי רכש בחו"ל, בנושאי בקרה, הוא הוזמן לקחת חלק בפרויקט של חברת תכנון המים לישראל, תה"ל. צבי הכין את המפרט של מערכת המכשור והבקרה של מפעל השפד"ן. תה"ל הוציאה מכרז, בו נתבקשו חברות להציע מהו הציוד המתאים לפרויקט וכמה יעלה. צבי בחן את ההצעות השונות והמליץ לקבל אחת מהן, שלא הייתה הזולה ביותר. החברה שהצעתה הייתה הזולה ביותר פנתה לבג"ץ בטענה שהיו בבחירה שיקולים שלא מן העניין. בג"ץ דחה את העתירה אחרי שהשתכנע שאמנם ההחלטה הייתה מוצדקת. צבי השתתף בהרצת המפעל המטהר את שפכי גוש דן. הפרויקט הצליח והשפכים הממוחזרים משקים, עד עצם היום הזה, את גידולי השדה בנגב המערבי.

צבי המשיך לתת יעוץ ולסייע למערכת הביטחון בתחום הגרעין. הוא הכיר היטב את ההיסטוריה של תכניות הגרעין בעולם.

לאחר שצה"ל הפציץ את כור המחקר שנבנה בעיראק על ידי צרפת, צבי השתתף בכתיבת "ספר לבן" המסביר את הסיבות והצורך להפצצת הכור.

 

לאחר פרישתו, צבי המשיך לתת יעוץ בתחומי התמחותו בקמ"ג ובאוניברסיטת בן-גוריון. בקמ"ג המשיך בתחום הגרעין ובאוניברסיטה עסק במחקר לזיהוי מחלות באמצעות אף אלקטרוני. צבי פרסם מעל 150 מאמרים בנושא של בינה מלאכותית שהתפרסמו בעיתונות מקצועי ברחבי העולם. צבי שותף במספר פטנטים ישראלים ואמריקאים של יישומי בינה מלאכותית.

כשמוזיאון קרסו למדע הוקם בבאר שבע, צבי סייע בהקמת המיצג של הגרעין. בהמשך הוא הדריך את הסטודנטים שנועדו להדריך במוזיאון, בנושא הגרעין, בכדי שיוכלו להסביר לקבוצות המבקרות במוזיאון. מפעם לפעם צבי הדריך בעצמו קבוצות של תלמידים. צבי שלמד ומתמצא בהיסטוריה גרעינית אומר שכל מי שעוסק בנושא הגרעין חייב לדעת את ההיסטוריה של הגרעין.

תעודות ההוקרה שקיבל צבי בעקבות פעילותו:

צבי הכיר את חדוה רעייתו כאשר חזר מההשתלמות מצרפת.

חדוה נולדה בירושלים והגיעה לבאר שבע לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר למורות בירושלים ולאחר שירותה הצבאי. היא נשלחה ע"י משרד החינוך ללמד בבאר שבע שנחשבה אז לעיירת פיתוח. חדוה שמעה על צבי מחבר שסיפר לה על שהותם המשותף בצרפת. דמותו הצטיירה בדמיונה טרם הכירו. ההיכרות שלהם הייתה כשנתקלו במקרה בחדר מדרגות כאשר כל אחד מהם ביקר מישהו אחר במבנה בשכונה ד'. הוא ירד והיא עלתה. חדוה שאלה אותו:" אתה צבי בוגר?" ומאז הקשר המשיך… לאחר כשנה ב-4 ליולי 1963 הם נישאו בחתונה צנועה.

צבי מספר: "יצאתי מספר פעמים להשתלמויות  בארה"ב עם המשפחה. ה-4 ליולי יום העצמאות האמריקאי ויום השנה לנישואינו, בשהותנו שם,  בתאריך זה, אמרנו שמופע הזיקוקים שציין את יום העצמאות האמריקאי היה לכבוד יום נישואינו.

בשנת 1949, צבי הגיע לבאר שבע לביקור קצר, באר שבע כולה הייתה העיר העתיקה והחלו לבנות את שכונה א'.

לפני שצבי הגיע לבאר שבע בשנת 1959 ,לרגל עבודתו, הוקמו שכונות א',ב, ג ו-ד', שיכון סולל בונה, והעיר העתיקה. שכונה ה' הייתה בבנייה. השכונות לא היו כפי שהן נראות היום. צבי מסביר  שהעיר נבנתה בסגנון אנגלי: בכל שכונה היה מרכז חנויות והושארו מרווחים גדולים, על מנת לטפח גינות נוי. השכונות היו מבודדות אחת מהשנייה ובין שכונה לשכונה, היה מדבר, חול ואבנים. מאוחר יותר בנו בניינים במרווחים שבין השכונות. רכבת כמובן לא הייתה, היו אוטובוסים והיה שירות מוניות של חברה שנקראה "יעל דרומה" שמשרדה היה ברחוב קרן קיימת . בתחילה היא הסיעה בעיקר נוסעים מבאר שבע לתל אביב ובחזרה. מאוחר יותר ניתן  היה  להעביר דרכה חפצים וחבילות: מעין "דואר נע".

האטרקציה בבאר שבע בימים ההם לדבריו הייתה  השוק הבדואי. מכל מקום בארץ היו באים לראות את השוק הבדואי, שהיה גם "תחנת חובה" לתיירים שנסעו לאילת.

הקשרים בין האנשים היו אז חמים והאווירה הייתה מאוד נעימה. הוא זוכר את הקולנוע היחיד בבאר שבע שהיה ללא גג ונקרא קולנוע הפריז'דר.

"מסעדת מוריס" ברחוב שלושת בני חרוד, מסעדה שכל מי שעצר בבאר שבע בדרכו לאילת נכנס לאכול שם.

בהמשך הוקמו בתי קולנוע נוספים: "קולנוע קרן", הוא נקרא קולנוע קרן כי הוא הוקם מקרן הפנסיה של פועלי הבניין. בתנאים של אז, קולנוע קרן נחשב למהודר. היו שם מופעים של התזמורת הפילהרמונית, הקאמרי והבימה. בקולנוע אורות בשכונה ג', הוסרטו בעיקר סרטים. צבי מציין, שהפעילות התרבותית לתקופה ההיא הייתה סבירה.

היום חיי התרבות בעיר התפתחו, הוקמו מוסדות תרבות והשכלה: הסינפוניטה התיאטרון, האוניברסיטה והמכללות ועוד.

באר שבע צמחה והתפתחה והפכה להיות למרכז הנגב.

לצבי ולחדווה שלושה בנים ובת, ושמונה נכדים.

יובל, הבן הבכור עוסק בהייטק, גר עם משפחתו בארה"ב ולו שלושה ילדים בעלי תארים אקדמאים מתקדמים.

ענבל הבת, רופאה ומדענית, מתגוררת בארה"ב, ולה שלוש בנות. כיום היא חברה בקבוצת מחקר אפידמיולוגית המרכזת את כל הנתונים של הקורונה בעולם כיועצת  להנהלת חברת מיקרוסופט.

הנכדה של צבי, הבת הבכורה של ענבל הייתה בצופים הישראלים בסיאטל. בסיום לימודיה התיכוניים  עלתה לארץ, התנדבה לצה"ל ושירתה במודיעין כחיילת בודדת. כיום סטודנטית במכללת רייכמן.

דן, הבן השלישי, למד הנדסת חשמל ומחשבים, עובד בגוגל וחי בארצות הברית.

גיא, הצעיר בבנים, יש לו תואר בפיזיקה והנדסת חשמל ותואר שני באסטרופיזיקה. הוא גר עם משפחתו בנאות סמדר שבערבה, משמש גזבר הקיבוץ ומרכז את הקמת הטלסקופ הגדול במדינת ישראל עבור מכון וייצמן.

 

הזוית האישית

אליעזר חזקיאל ושי פריגודה, מקיף אמית:

צבי היקר, בסיומו של הפרויקט אנו רוצים לומר לך תודה וכמובן גם לרעייתך חדווה. זכינו לשמוע את סיפור חייך העשיר ומעורר השראה. התפעלנו מהידע העצום שלך ומתרומתך הרבה למדינת ישראל. מעבר לחוכמתך הרבה למדנו ממך על החשיבות בהתמדה, בסקרנות, בערנות, ובאכפתיות לאחר ולסביבה. למדנו שחשוב להכיר את ההיסטוריה, להעביר ולספר את ההיסטוריה, כי יש הרבה מה ללמוד מהעבר. חזרת ואמרת: "מי שלא לומד מההיסטוריה יצטרך לסבול אותה מחדש". למדנו ממך גם היסטוריה וגם מדע. למדנו, שההצלחה האישית בעתיד תתרום למדינה ולחברה. עבורנו אתה מודל שאליו יש לשאוף .. וכפי שאמרת "העבודה לא נגמרה, צריך להמשיך" והאחריות שלנו להמשיך ולעמול למען המדינה ולהמשיך בבניינה. בהערכה רבה

צבי בוגר:

"מורשת ותיקי העיר – הקשר הרב דורי" הינו פרויקט הראוי לציון והערכה. אינני יודע אם מבצע כזה נעשה במקומות אחרים. כל הכבוד ליוזמי הפרויקט ומבצעיו. שני התלמידים שבאו לראיין אותי אליעזר ושי, התייחסו לפרויקט ברצינות רבה. הם הגיעו לכל פגישה בלווי גברת שושנה לוי. הם התכוננו לכל פגישה. השאלות שלהם היו לעניין, והאזינו בקשב רב. הנערים דאגו להקליט כל מה שנאמר. עיבוד הדברים היה בוגר, מעמיק ויסודי. הצעירים הקרינו יחס של כבוד והערכה כלפי הגיל המבוגר, מה שבדרך כלל לא מצופה מילדים בגילם. שני הצעירים הללו הם דוגמא לישראל היפה. שוש לוי שליוותה את הנערים ראויה לכל הערכה. היא עבדה ללא לאות. המעורבות שלה וההתלהבות השרתה על שני המראיינים. ניכר היה שהיא השקיעה עבודה מרובה בהכנת הנערים. היא לא פסחה על אף מפגש. תוך כדי המפגשים העירה הערות מכוונות ומעשירות. אני מודה לה מכל לבי. זו הייתה התנסות מרתקת.