מאגר סיפורי מורשת

שמי איריס מכלוף, אני משתתפת בפרויקט תיעוד במסגרת התאחדות הסטודנטים הארצית בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את צאלה פומפרק, ומעלה את סיפורה האישי אל מאגר המורשת של התכנית.

וכך סיפרה לי צאלה: "שמי צאלה פומפרק, נולדתי בתאריך 20.12.1955 בעיר אשקלון בישראל.

כשנולדתי, אמי נתנה לי את השם קורין, אך כאשר רשמה אותי במשרד הפנים, הפקיד הצליח לשכנע את אמי שהשם קורין הוא לא עברי ולכן רצוי לבחור שם אחר. אמי בחרה את השם עדנה וזה היה שמי למשך הרבה מאד שנים.

בשנת 1997, כאשר למדתי את תחום המיסטיקה והקבלה, פניתי למנחים של הקורס בבקשה לשנות את שמי כי הרגשתי תמיד שהשם לא הולם את האישיות שלי. השם שונה לצאלה, שם מאד משמעותי עבורי והוא הולם מאוד את אופיי, כי מיום היוולדי אני מרגישה צורך להגן על אנשים ולסוכך עליהם כצל שיחסו תחת כנפיי.

הוריי זיכרם לברכה – אבי, שמואל יחיא ואמי דונה בן יקר, נולדו שניהם בטורקיה אך המוצא המקורי של משפחת אבי היה מתימן. בתחילת המאה ה-20 בתימן היו פרעות קשות כלפי היהודים וטורקיה פתחה בפניהם את שעריה ומאז משפחת אבי נטעה את שורשיה בטורקיה. סבא של סבא רבא אף הקים וייסד את בית הכנסת באיסטנבול שכיום נחשב לבית כנסת גדול ומפואר.

משפחתה של אמי מקורה בעיר כלשהי בטורקיה, המפגש בין הוריי התקיים באיסטנבול כאשר אמי טיפלה בדודתה החולה. הקליק היה מיידי והוריי נישאו לאחר זמן קצר והביאו לעולם שלושה ילדים: בן ושתי בנות. אחיי, אחי ואחותי נולדו באיסטנבול ואני, בת הזקונים, נולדתי בארץ ישראל.

הוריי עלו לארץ בשנת 1948, שנת הקמת המדינה. מיקמו אותם בבית העולים ביפו העתיקה לתקופה של שנה לערך בתנאים קשים למחייה, ולאחר מכן העבירו אותם לאשקלון ששם העיר העתיקה, מגדל, הייתה שייכת לערבים עד שסולקו משם והוריי נטעו את ביתם במגדל. אבי ז"ל סיפר שבתקופת המעבר למגדל הביאו אותם באישון לילה על מנת שלא יראו את הבתים הרעועים ששיכנו אותם בהם. אבי ז"ל נפטר בשנות ה-80, לאחר שעבד שנים רבות בעיריית אשקלון בתור איש אחזקה בתחילה ועד לקידומו לעבודה בגזברות. אמי ז"ל נפטרה שנה אחרי אבי לאחר שעבדה שנים רבות כטבחית בבית ספר "בן צבי" באשקלון. לאחר שהתגוררו כעשר שנים בשכונת מגדל באשקלון המשפחה עברה לשכונת עתיקות באשקלון."

צאלה גדלה ובילתה בילדותה בשכונת עתיקות ב' באשקלון והתחנכה בבית ספר יסודי "בן צבי" עד כיתה ה'. מכיתה ו' הועברה לבית ספר "מעיין" שנתן מענה אישי לילדים מתקשים. הוריה של צאלה עבדו שעות רבות במהלך היום על מנת לפרנס בכבוד את ילדיהם, האב עבד בעריית אשקלון למשך שנים רבות עד שפרש לגמלאות והאם הייתה טבחית בבית הספר בו למדה צאלה. בין צאלה לאחיה היו הפרשי גילאים רציניים, פער של 8-10 שנים.

בשל הקשיים המשפחתיים והעבודה האינטנסיבית של ההורים, אחותה של צאלה, חיה, גידלה את צאלה ודאגה לכל מחסורה. בשל המורכבות שצאלה חוותה במשפחתה היא החליטה לדאוג לילדים אחרים שהיו להם בעיות משפחתיות. המוטו שלה היה שמה שהיא חוותה בילדותה ילדים אחרים לא יעברו את אותם הקשיים. צאלה הגנה בגופה על ילדים מוכים והייתה להם אוזן קשבת על מנת שיפרקו את אשר על ליבם, עזרה ייחודית זו התרחשה בשכונת המגורים וגם בבית הספר. צאלה שימשה כעוגן ממשי לילדים ונלחמה למען הצדק ולמען אושרם.

המעבר לבית הספר מעיין בכיתה ו' גרם לצאלה אושר רב וסיפוק עצום מהלימודים, תלמיד בבית הספר לא היה מספר, אלא אישיות בפני עצמה שהצוות החינוכי ראה את התלמיד והתייחס אליו, בקיצור – התלמיד היה לנגד עיניהם כל הזמן, לא ויתרו לו ולא ויתרו עליו. בעקבות היחס האדיב שקיבלה צאלה מהצוות הבית ספרי התחשלה וקיבלה חוסן עצום על מנת לעזור לעצמה ולסובבים אותה. בבית ספר מעיין זכורה לצאלה ילדות קסומה, היא הייתה מעורבת בפעילות חברתית עשירה, השתתפה בהצגות הייתה אחראית על תערוכות אומנות שבית הספר הציג לקהל ההורים, שיתוף הפעולה שלה בכל האירועים היה מעורר השראה.

עם סיום כיתה ח' צאלה שובצה בבית ספר מקצועי ולמדה במגמת כלכלת בית ותפירה אך החזיקה שם מעמד שנה אחת בלבד ובסוף כיתה ט' היא יצאה לעולם העבודה. התחנה הראשונה של מקום העבודה היה מפעל לבידים באשקלון שם עבדה כשנתיים. לאחר מכן החלה לעבוד במפעל שלאון, מפעל למסכות גז בקריית גת, שם החזיקה מעמד מספר שנים, שם גם הכירה את בעלה יצחק. בהיותה בת 16 וחצי יצחק בדיוק באותה התקופה עלה לארץ מברזיל, גם הוא הגיע לעבוד במפעל שלאון, הם נפגשו והאהבה החלה לפרוח בין השניים. לאחר שנה, בשנת 1972, בהיותה בת 17 וחצי, נישאו באולם גני שולמית באשקלון. בגיל 21 הייתה כבר אם לשלושה ילדים, הבכורה שושנה כיום בת 49, השני אלון בן 47, דנה בת 46 ושרון בן הזקונים כבר בן 35. כאשר צאלה מדברת על ילדיה עיניה בורקות והאושר והסיפוק מהם ניכרים עליה היטב. יצחק וצאלה נשואים כבר 52 שנים וידם נטויה לעוד שנים רבות.

לצאלה שמונה נכדים ולפני חודש לערך נולד הנין הראשון לבית משפחת פומפרק ושמו בישראל – ארי, על שמו של הצדיק הארי הקדוש זצ"ל. צאלה גידלה את ילדיה במסירות רבה, מה שהיא לא חוותה בילדותה, בעלה יצחק עבד שעות רבות על מנת לפרנס את המשפחה. צאלה עבדה שנים רבות, 18 שנים כמטבי"ת והעניקה תשומת לב רבה לקשישים בהם טיפלה אף זכתה פעמים רבות בתעודת הצטיינות מטעם הגוף שהעסיק אותה – בית האבות בו היא עבדה.

כשצאלה הייתה בת 45 החלה ללמוד מסטיקה ורפלקסולוגיה בבאר שבע, עסקה בתחום שנים רבות והסבה אושר ונחת וביטחון לבאי ביתה, בעבר אף הייתה לה קליניקה פרטית. ההתעניינות בתחום המיסטיקה והקבלה היה אך טבעי מכיוון שמשפחת אביה הייתה נצר לדורות של מיסטיקנים ואנשי קבלה, לכן את האהבה לתחום זה ירשה מהם.

אחד התחביבים הבולטים של צאלה הוא טיפול בבעלי חיים, היא אוספת לביתה את החתולים והכלבים העזובים ומטפלת בהם במסירות רבה. יצחק וצאלה כיום פנסיונרים, נהנים מהחברותא האחד של השניה מבלים המון עם הנכדים מטיילים ונהנים מהחיים.

סיפורו של חפץ

במשפחת יחיא משפחת אביה של צאלה היה שעון קיר עתיק מאד שעבר בירושה במשך 150 שנה. שעון זה היה מאד פופולרי ומשמעותי למשפחה. הצלילים שהשמיע לאחר שחולפת שעה או מחציתה היו חזקים מאד, ניתן היה לשמוע אותם עד לקצה הרחוב. צאלה מספרת שלצערה הרב השעון נפל והתפרק בבית הוריה באשקלון ולא ניתן היה לתקנו. אך הזיכרון ממנו צרוב בליבה עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

איריס הסטודנטית המתעדת: צאלה הביעה רצון לשתף פעולה באופן מלא במהלך המפגשים עימה, מאד ריגש אותה העניין שתמצית חייה תתועד באתר של מוזיאון "אנו". היא הייתה מאד נינוחה במהלך המפגשים. אצטט את דבריה מילה במילה מתוך הדברים שלה: "נהניתי מכל רגע במפגשים. אם יכולתי, היינו כותבים שני ספרים לפחות על האירועים בחיי. המוטו שלי בחיים הוא הקירבה לאנשים והאהבה כלפיהם. זו הדרך שלי לקרב את האנשים בחברה על מנת שיהיה עולם טוב יותר. השמחה והצחוק הם נר לרגלי, לכל מקום שאלך אמגנט אנשים אלי ואשמח את ליבם."

אני מורה שנים רבות בבית ספר לנוער בסיכון. אחד מהדברים הבולטים שבית הספר מנהיג ביד רמה הוא הדאגה לאוכלוסייה המבוגרת בקהילה, בית הספר שלנו מאמץ אל חיקו מועדון קשישים בעיר קריית גת וצאלה פומפרק היא אחת מהוותיקות המגיעות למועדון. פגשתי אישה מדהימה, חייכנית, מלאת נתינה ווורבלית מאד. צאלה שיתפה פעולה לאורך המפגשים עימה באופן מעורר השראה עד כדי כך שהקשישות במועדון רצו מאד לשתף את סיפורי החיים שלהן גם הן. למדתי הרבה מאד ממנה על כוח רצון, שמחת חיים ולהסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. תודה רבה על האפשרות להשתלב בפרויקט חשוב זה.