מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל שחורי, נולדתי ב1955 בתל אביב, בבית חולים הדסה (שכבר לא קיים היום).

כל שנות הילדות שלי גרתי ברמת גן. היינו משפחה בת ארבע נפשות,: אבא, אמא, אחותי, ואני. כשהייתי בת ארבע עשרה ואחותי בת שבע עשרה, נולד לי אח.

בכיתה ד', כמו כל חברי הצטרפתי לתנועת הצופים והייתי מאוד פעילה בה, הייתי חניכה ומדריכה עד כיתה יב', ואפילו הצטרפתי לתקופה קצרה לגרעין נח"ל. אבל החלטתי לעבור למסלול צבאי רגיל, ושירתי בפיקוד צפון כמש"קית ת"ש. בזמן שירותי הצבאי הכרתי את בעלי. ואחרי שנת לימודים באוניברסיטת תל אביב, התחתנו ועברנו לגור בצפון, שם המשכתי את לימודי באוניברסיטת חיפה.

הייתי מורה ומנהלת בית ספר בנצרת עילית ואחרי שלושים שנות עבודה, עברתי לנהל את אגף החינוך במועצה האזורית עמק יזרעאל. זכיתי לעסוק בחינוך עשרות שנים, הייתי שותפה בחינוך והוראה של אלפי תלמידים, ראיתי שינויים, קידמה, והישגים מופלאים של תלמידי.

זה הסיפור שלי :

בקיץ 1973 סיימתי את לימודי בבית ספר התיכון, חיכיתי לגיוס לצבא, והיו לפני עוד ארבעה חודשים. ביום כיפור, שבדרך כלל היה מאוד שקט, התחילה פתאום תנועה של אנשים ברחוב, ובשעה 14:00 נשמעה פתאום אזעקה, והבנו שפרצה מלחמה.  אחרי שחלפו כמה ימים מפרוץ המלחמה, היגיע שליח אלינו הביתה, והביא לי צו גיוס מידי, וכך התגייסתי לצבא לפני הזמן. במקום הטירונות הרגילה, למדנו במהלך היום את הדברים הקשורים לטירונות, ובלילות ארזנו מנות קרב לחיילים שבחזית. לפני שסגרנו כל חבילה, הכנסנו מכתבים אישיים לחיילים.

בחזית המלחמה נמשכה. באחד הביקורים  שלי בבית, קיבלתי מכתב בדואר, מחייל שקיבל את החבילה שארזתי. היה מרגש לראות שהחבילה הגיעה ליעדה, ושימחה את החייל. ואז אחרי מספר שבועות נודע לי שהחייל נהרג בקרבות ברמת הגולן. בהמשך נודע לנו, החברים מבית הספר, ששניים מחברינו שאתם גדלנו, נהרגו אף הם במלחמה הנוראה ההיא. היינו מאוד צעירים ואלו היו החברים הראשונים שהתגייסו  ונהרגו.

סיפורו של הפסנתר מפיו של עומר:

סבתא שלי, רחל, גדלה ברמת גן, עם הוריה ואחותה. רק אביה עבד ולא היה חסר כלום בבית, אבל לא היו מותרות. סבתא חלמה מגיל צעיר ללמוד לנגן בפסנתר. ברב הבתים באותה תקופה לא היה פסנתר, והיה יקר מאוד לרכוש פסנתר. גם שעורי הנגינה היו יקרים מאוד. סבתא נאלצה לוותר על החלום, והסתפקה בשיעורי נגינה חליל, שלימדו בבית הספר את כולם. במשך השנים סבתא לא למדה לנגן בפסנתר, ולמעשה רק כשהייתה אמא בעצמה, קנתה פסנתר בשביל הבן שלה, אביב שהוא הדוד שלי. ככה החלום אמנם לא התגשם בשביל סבתא, אבל הפסנתר הגיע הביתה בשביל בנה. היום יש פסנתר בבית, והילדים ובעיקר הנכדים נהנים לנגן בו.

החפץ המיוחד של סבתא:

סבתא רחל הביאה עיתון שהופק בארץ ביום הכרזת המדינה בתאריך 15.4.1948

העיתון מודיע על הקמת מדינת ישראל, מספר על סיום הקרבות האחרונים שהיו בארץ, וגם קריאה לאנשים להתגייס בגלל המלחמה שעמדה בפתח, (מלחמת השחרור). העיתון חולק בחינם לאזרחי המדינה באותו יום, ואבא של סבתא רחל, סבא שמואל שמר אותו. אחרי שהוא נפטר, סבתא רחל לקחה את העיתון, והיא שומרת אותו עד היום.

רחל : העיתון מסמל את הקשר החזק בין משפחתי (הורי ששרדו את המלחמות), ואבי שנלחם במלחמת השחרור לבין ארץ ישראל.

הזווית האישית

רחל: אני מאושרת על ההזדמנות לבלות זמן אישי עם עומר, זמן שהוא רק שלנו, לשוחח אתו ולספר לו דברים מילדותי. זהו זמן יקר לליבי.

עומר: אני מרגיש שבעקבות הסיפור, התחברתי לסבתא יותר.