מאגר סיפורי מורשת

רקע

שמי משה יצחקי, נולדתי בבגדד שבעיראק בשנת 1935. בשנותיי הראשונות גרתי בשכונה של הקהילה היהודית. בשכונה היו בתי ספר יהודיים, מורים יהודיים ובית כנסת. משפחתה של אמי היתה ממקימי הקהילה היהודית בבגדאד.

בסביבות גיל שש עברה משפחתי לשכונה מעורבת (יהודים וערבים).

לאבי היתה חנות בגדי גברים ברחוב "אהרון אל-רשיד", מול גשר "פייסל" על נהר הפרת, עליו טיילתי בזמן שביליתי עם אבי בחנות. בסמוך לחנות, היתה החנות של הצלם של המלך, בה צולמתי כשהייתי תינוק.

תמונת המספר שצולמה ע"י צלם המלך

החיים בעיראק היו טובים בסך הכל עד ליום ה-1 ביוני 1941. תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה.

"הפרהוד"

בתקופת מלחמת העולם השנייה, היה מתח ופחד שהמלחמה תגיע גם לעיראק ואכן, בתאריך 1 ביוני 1941, בחג השבועות, פרצו מהומות "הפרהוד". הפרהוד הוא פוגרום, שכלל רצח, תקיפות וביזה שביצעו הערבים ביהודים.

ביום השני לפוגרום, פרצו עשרות ערבים לבית סבי וסבתי, בו התגוררתי עם משפחתי. מדובר בבית רחב ממדים, שתי קומות מגורים, מרתף ועליית גג. אנחנו ברחנו לבית השכנים דרך עליית הגג, אך עד מהרה הם הגיעו גם לביתם. ראיתי אותם עם שבריות (סכינים) ונשק. הם בזזו את כל רכושנו, אפילו את האוכל. הם פצעו את סבי, אבי, דודי ואחרים. אני זוכר איך הם דוקרים את בני הבית בעוד הם דורשים מהם את התכשיטים שהם עונדים על גופם.

אני ראיתי את הערבים שפרצו לביתנו. זה היה "פחד אלוהים" שגרם לי לסיוטים במשך שנים, עד היום.

תמונה של המספר עם אחיו בעיראק

מאז הפרהוד ועד קום המדינה, בשנת 1948, נתפסו היהודים בעיראק בעיניי הערבים כציונים. כל השנים האלו לוו במתח ופחד.

העלייה לישראל

בשנת 1949, עלו שלושה מאחיי לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית (לא חוקית) דרך איראן. אני פחדתי ונשארתי עם הוריי בעיראק. הם הגיעו לישראל בשנת 1950 והשתכנו במחנה עולים. בירושלים כבר התגוררו בני משפחתה של אמי שעלו לישראל בתחילת המאה. משפחת צדקה. הם עזרו לאחי להתקבל למשמר הגבול.

בשנת 1951 איפשר הממשל בעיראק ליהודים לעזוב את עיראק באופן חוקי. התנאי היה שהם יוותרו על רכושם ולא יחזרו עוד לעולם. למרות שהיהודים היו במשרות מרכזיות והיה להם רכוש רב הם בחרו לעזוב ולעלות לישראל. כך, ביוני 1951 עליתי לישראל.

ביום שעזבנו את עיראק, התאספנו בבית הכנסת ומשם באוטובוסים לנמל התעופה. בנמל התעופה המוכסים והשוטרים ביצעו חיפוש משפיל על גופינו ובמזוודותינו וזרקו חלק ממנו. הטיסה לישראל הייתה קשה ובנתב"ג עלינו על משאיות משא, ללא מושבים לעתלית.

בלילה הראשון ישנו תחת כיפת השמים. למחרת כבר קיבלנו תעודות עולים.

הוריי ואני היינו ברי מזל, אחיי שהיו כבר בארץ אספו אותנו והעבירו אותנו לבית ליד. גרנו בצריף פח. לנו במיטות עולים. אני התחלתי ללמוד עברית ולעבוד במחצבה. לאחר כחצי שנה התגייסתי לצבא.

הזוית האישית

סבא משה: נהניתי, החזרת אותי 75 שנה אחורה.

ספיר: אני נהנתי לשמוע את הסיפור ומאחלת שסיפורים כאלו לא יתרחשו שוב בעתיד.