מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה גכט, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי רוני, יחד אנו מעלות סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

כשהייתי בת 10 (בכיתה ה') המורה אמרה: בקרן קיימת לישראל עושים מבצע חשוב מאוד: שולחים את פרחי ארץ ישראל לילדים יהודים בחוץ לארץ.

מה עושים? קוטפים פרחים כמו כלניות, רקפות, סביונים, נרקיסים (אז מותר היה לקטוף פרחים), מביאים אותם הביתה, מחפשים ספר עבה וכבד ומניחים את הפרחים בין הדפים, סוגרים את הספר ומחכים שהפרחים יתייבשו. התלהבתי מאוד מהרעיון, תמיד אהבתי פרחים והחלטתי להתגייס למשימה.

היה חורף, היו המון שדות קרובים לבית שלנו והפרחים פרחו בשפע. כל הטבע היה צבעוני והיה ריח של פריחה באוויר. בביצה ליד ביתי קטפתי כמה נרקיסים ריחניים, ובשדה קטפתי כמה כלניות וצבעונים. בחרתי בפרחים הכי יפים שראיתי ואהבתי.

חזרתי הביתה – ומיד לעבודה. מצאתי את הספר הכי עבה, פתחתי אותו באמצע והנחתי שני נרקיסים. יישרתי להם את העלים וסגרתי את הספר חזק. את הכלניות והצבעונים הנחתי בעוד ספר עבה שמצאתי וסגרתי אותו. התפללתי שזה יצליח לי, שהפרחים שיתייבשו יהיו יפים ומרשימים.

לא יכולתי להתאפק ולחכות, כל לילה לפני שהלכתי לישון הצצתי בספרים, לראות אם כבר הפרחים התייבשו.

עברו כמה ימים, והמורה שאלה: "מי ייבש פרחים?". כמובן שאמרתי: "אני!". המורה נתנה לי כמה מעטפות עם צלופן (עם חומר מיוחד ששומר שהפרח לא יתפורר) והסבירה לי איך להניח את הפרחים בפנים, כל פרח במעטפה.

פתחתי את הספרים, הפרחים נראו נהדר וממש שמחתי, הנחתי כל פרח במעטפה וחיכיתי ליום המחרת להביא אותם לכיתה. הגעתי בבוקר לכיתה, עם המעטפות. המורה נתנה לי דפי מכתבים, להוסיף כמה מילות ברכה לכל מעטפה עם הכתובת שלי. מאוד התרגשתי כי ידעתי שעכשיו שולחים את המעטפות לילדים בחוץ לארץ.

וככה חיכיתי כל יום לקבל בדואר מכתב לפחות מילד אחד, שיענה לי (קיוויתי שזאת תהיה בת…) וככה עבר הרבה זמן ולא הגיע כלום. כמעט התייאשתי, ופתאום שמעתי את הדוור קורא לי יום אחד כשחזרתי מבית הספר. רצתי אליו וכבר מרחוק ראיתי שהוא מחזיק מכתב בשבילי. הלב שלי דפק בחוזקה, כבר ידעתי שסוף סוף הגיע מכתב בשבילי ובאמת אחרי שהסתכלתי על הכתובת ראיתי שזאת בת והייתי מאושרת.

רצתי הביתה, פתחתי את המכתב, הוא היה כתוב באנגלית והייתה בו תמונה של ילדה, בערך בגילי. מזל שאימא שלי ידעה אנגלית, היא ביקשה ממני להרגע ואז ישבנו לקרוא את המכתב. כתבה לי ילדה בת 11 ושמה אנה, היא שמחה מאוד לקבל את המעטפה עם הפרח מילדה בישראל. היא כתבה שהיא יהודיה, שבבית שלה שומרים על המסורת, והחלום שלה זה לבוא יום אחד לבקר בישראל וכמובן להיפגש איתי. כל כך שמחתי ומיד התיישבתי לענות לה.

סיפרתי על עצמי, על זה שיש לי אח קטן, על החברות שלי, על בית הספר וגם על ארץ ישראל, כמה היא יפה ופורחת. כמובן שהזמנתי אותה לבוא לבקר בקרוב. מצאתי תמונה שלי, שמתי אותה במעטפה עם המכתב, הלכתי לקנות בול לארה"ב ושלחתי אותו.

למחרת הגעתי לכיתה עם המכתב ולא הייתה מאושרת כמוני בעולם. המורה וכל הילדים ביקשו לראות את המכתב והרגשתי שמקנאים בי שיש לי חברה חדשה מעבר לים. ככה התכתבנו כמה שנים, היא סיפרה לי על עצמה ועל המשפחה שלה וגם אני סיפרתי לה וכל כך רצינו להיפגש. לצערי זה לא יצא לפועל.

התגייסתי לצבא ואז הקשר נפסק, לא יודעת למה. אני ממש מצטערת על זה וגם שהמכתבים לא נשמרו וגם לא הכתובת של אנה, כי מאוד הייתי רוצה לחדש את הקשר איתה ולפעמים אני חושבת עליה ומה קורה איתה, זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת.

הזוית האישית

רוני הנכדה המתעדת: תודה על מה שאני יודעת עכשיו על המשפחה של אימא, אני מאחלת להמשיך את הקשר ביני לבין סבתא.

סבתא רינה: מאוד שמחתי שהיתה לי הזדמנות לספר לנכדתי קצת על החיים שלי כילדה. זה מחזק את הקשר בינינו מאוד גאה בזה.