מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני יעל איזנשטט, נולדתי במושב קטן בגליל העליון. כיתות א' עד ו' עברו עלי במושב בעמק יזרעאל. נערותי עברה עליי בקריית מוצקין שליד חיפה. למדתי באוניברסיטת ירושלים והשלמתי לימודים לתעודת הוראה. אלא, שלא הספקתי להיות אשת חינוך. עבדתי שנים במשרד החוץ ועוד יותר שנים במשרד ראש הממשלה.

היום אני גמלאית, מתנדבת במרכז ללימודים ועוזרת לתלמידים לקראת בחינות הבגרות במקצועות ההומניים (היסטוריה, ספרות תנ"ך ואזרחות).

זה כרטיס ביקור קצר של תולדות חיי שהיו בחלקם מעניינים ביותר. בעשייה המרתקת שלי הייתי מעורבת בדברים מעניינים, אך החלטתי לבחור בנושא ציוני לאומי וחינוכי – פרויקט נעל"ה.  זו מילה בעברית שכולנו מכירים, אבל אלה גם ראשי תיבות – נוער עולה לפני הורים. בשם הפרויקט חבויה כל משמעותו.

בסוף שנת 1989 – תחילת 1990 עבר משבר גדול על מעצמת ברית המועצות. השלטון התפרק, המעצמה הפכה למספר די גדול של מדינות נפרדות, שנכנסו למשברים כלכליים, מדיניים ובטחוניים קשים ביותר. בממשלת ישראל התעוררה דאגה רבה לגורלם של יהודי ברית המועצות לשעבר, במיוחד לעתידו של הנוער היהודי. התגבשה תוכנית רחבה וניסיונית להביא בני נוער, שיתאימו וירצו, להגיע לתכנית מיוחדת להעביר לימודי בית ספר תיכון בישראל.

התכנית קשה ומורכבת. כאמור, יש להביא בנים ובנות למשפחות יהודיות. תלמידים טובים ואפילו טובים מאד. המאפיינים לבחירת התלמידים רבים כמו – הסכמת המשפחות לנסיעת הבן או הבת לישראל, תכונות אופי שיקלו עליהם להיקלט בארץ ובמוסדות לימוד ישראלים, מצב משפחתי מניח את הדעת (לא להשאיר הורה חולה או הורים מאד זקנים שזקוקים לבן או לבת) ועוד.

יש צורך לבנות תכנית לימודים שאינה נמצאת במשרד החינוך. תכנית לימודים שתכתב מא' ועד ת', כשהיא מקיפה את כל דרישות הפרויקט המורכב והחדשני הזה, נעל"ה. יש צורך לפעול בזהירות מול המדינות השונות מהם יגיעו התלמידים, כדי שלא יחשבו שישראל "גונבת" להם תלמידים. חשוב להדגיש שאחרי סיום תוכנית הלימודים כל תלמיד יוכל לחזור לארץ מולדתו. המחשבה העמוקה והיסודית בקרב האחראים על התכנית הייתה שבסיום הלימודים יבחרו הבוגרים, ובהחלטה עצמאית, להישאר בישראל. התקווה היתה שהוריהם יגיעו גם הם כעולים לארץ.

עד כאן, ובקיצור נמרץ על התכנית. אבל הדבר החשוב בתכנית מורכבת כל כך הוא הקמת צוות מיוחד. ואכן בשנת 1992 הוקם צוות ייעודי ומיוחד לתכנית נעל"ה. בצוות היו אנשי חינוך, פסיכולוגים, מורים לעברית ואנשים מהשגרירויות בשטח. משלחות יצאו לרחבי ברית המועצות לשעבר כדי לבחור את בני הנוער המתאימים. הבחירה היתה קשה ביותר כי ההיענות להשתתף בתוכנית היתה גדולה מאד. מאד קסם לצאת לישראל ללמוד על חשבון מדינת ישראל ולקבל תנאי פנימיה טובים. בארץ נבחרו מקומות לקלוט את הילדים. הפניומיות היו בקיבוצים, בכפרי נוער, באולפנות לבנות ובבתי ספר דתיים. בשנת 1993 הגיעה קבוצת נעלה הראשונה לארץ ובה כ-300 תלמידים.

התכנית מתקיימת בהצלחה עד היום. מנהלת נעלה אחראית לתכנית יחד עם משרד החינוך הישראלי. בני הנוער מגיעים מארצות שונות גם במערב (אירופה ואמריקה) והמרגש ביותר – בוגרי נעלה משולבים היום בחיים בישראל בכל מקצוע ועיסוק. אנו מוצאים אותם בצבא, ברפואה, בחינוך, בתרבות ועוד ועוד.

אני גאה שבשנתיים הראשונות הייתי אחראית מטעם משרד ראש הממשלה מול מנהלת נעלה ומשרד החינוך, בפרויקט החשוב והציוני הזה.

הזוית האישית

הנכדה נויה וסבתא יעל: היה מאוד מעניין לעבוד יחד במסגרת התכנית.