מאגר סיפורי מורשת

שמי בנציון רז, נולדתי בשנת 1944, שנה לפני סיום מלחמת העולם השנייה, ביום 14 לאפריל בעיר בומביי שבהודו. אבא שלי היה נגר בהודו, הוא בנה הכל ידני, שולחנות, מיטות וארונות. הוא עבד עם כלי נגרות לא חשמליים (כמו שקיימים כיום). אמי הייתה עקרת בית טובה, כל יום הייתה צריכה ללכת לשוק לקנות אוכל, לא היו להם מקררים כדי לאחסן אוכל רגיש. רק חלב, ריבות, חמוצים היו נשמרים ולכל היותר נשמרו חודש ימים. גדלתי במשפחה עם שמונה ילדים, אני הבן הבכור. אחיי: אסנת, אברהם, מרים, שמעון, פנינה, נורית ואבשלום.

למדנו בבית ספר ממשלתי. הכיתות היו צפופות מאד, כ-40-50 תלמידים בכיתה. בכיתות לא היו שולחן וכיסא לכל תלמיד, ישבנו על ספסלים וכתבנו על שרפרפים. רק בכיתות הגבוהות (מכיתה ו') היו שולחנות. המשמעת הייתה חזקה מאד, כל מי שהפריע קיבל מכות עם סרגל או מקל. אני הייתי ילד טוב, פחדתי מהמורים ובעיקר מהמנהל. כשהיינו רואים את המנהל היינו רועדים. להפסקות יצאנו בטורים. מי שאיחר לשיעור היה נענש. התייחסנו ללימודים מאד ברצינות, לא כמו כאן בישראל. כל ערב היינו לומדים בבית הכנסת עברית. היחסים בינינו לבין הגויים היו מצוינים. המוסלמים פחות אהבו אותנו, אבל ההינדים (ההודים) התייחסו אלינו כמו אחים. חיינו בהרמוניה ושכנות טובה. היחסים היו טובים עד כדי כך, שכשעזבנו לישראל השכנים ההודים בכו. כשהמוסלמים הפריעו ליהודים, ההינדים איימו עליהם במידה ויזיקו ליהודים אז יהיה להם עסק איתם.

עוד בהודו שמרנו על השבת, את חג הפסח היינו עושים בהדרכת החזן של בית הכנסת, הוא שימש גם שוחט ויינן. בראש השנה בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. לכל חג היו מאכלים מיוחדים משלו. לדוגמא: לראש השנה, "כליוה" – עשוי מחלב, סוכר, פיסטוקים, שקדים ואגוזים. לפסח אפו פיתות מיוחדות כמו מצות. בחנוכה היו מעין פיתות מתוקות עם חומוס. לפורים "פורי" – בצק ממולא באגוזים ושקדים ועוד.

בראש השנה ביקרנו אחד את השני, וכולם הלכו לעשות מנהג "תשליך" על יד הים, בלי יוצא מן הכלל. בחנוכה הדלקנו נרות כרגיל, בפורים קראנו מגילה, אכלנו סעודה בשרית, אך לא התחפשנו. ביום כיפור צמנו והתפללנו, ולסליחות אבא שלי היה מעיר אותי בארבע לפנות בוקר לקום לבית הכנסת. כשהייתי בערך בן 6 השמש של בית הכנסת היה עובר מבית לבית וקורא בשם המשפחה ואומר: "לקום לסליחות". בדרך חזרה הביתה סבי קנה לי ז'ילבי –מי סוכר וקמח מטוגנים בשמן. בט"ו בשבט היינו אוכלים פירות ובתפילה מיוחדת מזמינים את אליהו הנביא.

העלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 1950 כשהייתי בן שבע, באנו במטוס קטן וצפוף מאד, ישבנו גם במעברים בין הכיסאות, אחד על השני, עד שהגענו לקפריסין. שם חיכה לנו מטוס ישראלי מחברת "אל-על". מטוס גדול, מאוורר ומרווח, כל אחד ישב על כסא משלו, גם הילדים. ביקשתי מהדיילת להראות לי את תא הטייס, היא לקחה אותי לשם, התיידדתי עם הטייסים וישבתי איתם כל הדרך. הטייסים נקשרו אלי והזמינו אותי לארוחת בוקר איתם. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בזיתים. עד היום זכור לי מה אכלתי בארוחה: לחם שחור, ריבה, ביצה, עגבניה וזיתים. לאחר הארוחה חזרתי אל משפחתי וראיתי את כולם לבנים. שאלתי מה קרה להם? והם ענו שריססו אותם ב- ddt (ריסוס כנגד טיפוס ומלריה שמופצות על ידי כינים). בזכות היותי בתא הטייסים, ניצלתי.

הגענו לארץ ישראל, הארץ הייתה עוד בתהליך בנייה. ריכזו אותנו במחנה – מעברה, שנקראה "שער העלייה". גרנו שם בבתים – צריפים ארוכים. כל משפחה קיבלה חלק מהמבנה. עברנו שם בדיקות, את האוכל חילקו בחדר האוכל, כשכל אחד הביא כלי משלו לקבלת האוכל. לא היו שירותים בתוך מבנה הצריף, כדי להתפנות היינו צריכים לצאת מחוץ לצריף. היו פעמים שברחנו מהמחנה דרך חור בגדר לחיפה כדי לבלות בעיר, והיינו חוזרים בערב. ממחנה "שער העלייה" פיזרו אותנו לקיבוצים, כפרים, מושבים ולערים. את משפחתי שמו בקיבוץ "בית השיטה". אבא שלי עבד ב"אסם" ואימא עבדה בקטיף זיתים. אותי שמו ללמוד בכיתה ב'. למדנו בארץ הרבה דברים שלא ידענו על הדת והמסורת בהודו. בקיבוץ לא הרגשנו זרים אך הייתה בעיה עם השפה, בעיקר להוריי. אני למדתי היטב והשתדלתי מאד והצלחתי להיות אפילו נערץ. תמיד קיבלתי 100 בחשבון, והמורה נתנה לי לבדוק מבחנים של שאר התלמידים. הם היו מנסים לשכנע אותי לסמן להם √ על כל התרגילים. הייתי משתתף בתערוכות ומכין דגמים של בתים שייבנו. היה לי מעמד והרגשתי מאד טוב, עד כדי כך שעשיתי עם חברים הרבה מעשי שובבות. לדוגמא: הייתי שם דבק מגע על הכיסא של המורה וכשהוא היה קם, הכיסא התרומם איתו. אחד החברים היה לוכד נחשים (לא ארסיים) והיינו משחררים אותם בחדר של הבנות והם היו צורחות… בקיבוץ גרנו שניים או שלושה ילדים בצריף. פעם אחת "עבדנו" על ילד בקיבוץ שהיה תמים (פתי, בשפתינו), ואמרנו לו שבתקופה האחרונה מגיעים חייזרים ומחשמלים אנשים. לקחנו חוט חשמל שהיה בתוך רדיו והקפנו בו את הצריף שלו. בבוקר הוא קם לצאת לכיתה, ראה את חוטי החשמל והיה בטוח שחישמלו לו את הבית ומרוב פחד חזר למיטה וישן כל היום. בפעם אחרת באמצע הלילה, לקחתי צינור וחיברתי לברז מים והצמדתי אותו לחלון של החדר בו ישנו הבנות. בשתיים עשרה בלילה פתחתי את הברז, כל הבנות התעוררו בצרחות, כל הסדינים והמזרונים נרטבו. ישר כולם ידעו שזה אני….

כעולים חדשים, הילדים התאקלמו טוב ולא הייתה להם בעיה. אבל להורים היה קשה מאד. בעיקר קשיי השפה השפיעה עליהם מאד ועל היחס אליהם, הסתכלו עליהם בצורה מוזרה והם לא יכלו להישאר בקיבוץ ועברנו לאחר שנה לעיירה "קרית שמונה" (חלסה). גם שם לילדים היה קל יותר ותוך שלושה חודשים התאקלמנו במקום. להורים לקח כמה שנים טובות. אבי עבד ב"סולל בונה" ופרנס את המשפחה בכבוד. הם החלו לבנות בתים מבלוקים ומלט במקום הצריפים והפחונים. בקריית שמונה למדתי בבית ספר דתי. הייתי קם כל בוקר בחמש כדי לתפוס תור לקבל חלב. היו מגיעים אנשים כל בוקר עם שני כדי חלב גדולים וכדי לקבל חלב היה צריך לעמוד בתור, לפי התור כל אחד קיבל ליטר חלב למשפחה, עד שנגמר החלב. מי שהיה בין האחרונים לא תמיד הצליח לקבל חלב, ולכן השכמנו קום. אחרי שהבאתי חלב למשפחה, הייתי הולך לבית הספר. כל יום אימא הייתה מכינה אוכל לאבא שלי ואני הייתי הולך למקום העבודה להביא לו את ארוחת הצהריים. בערב הילדים היו משחקים בכדורגל שהיה עשוי מסמרטוטים, עד שפתחו לנו מועדון בשכונה והיו לנו משחקים כמו כדור, דמקה. הקיבוצניקים היו מלמדים אותנו איך לשחק במשחקים שהיו חדשים לנו. באחד הפעמים שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לקיבוץ. הסכמתי וגם אימא שלי הסכימה. בגיל 13 עזבתי את קריית שמונה לקיבוץ "גבעת ברנר" במסגרת עליית הנוער. בקיבוץ, לאחר ארוחת הבוקר הלכנו לבית הספר, למדנו ארבע שעות בבוקר. לאחר ארוחת הצהריים עבדנו, כל אחד היה עושה את התורנות שלו: מטבח, לול, רפת, דיר, חקלאות. בערב נפגשנו כל הצעירים, במועדון והשתתפנו בחוגים ופעילויות שונות. כך היה עד לגיל 18 בו התגייסתי לצבא. בצבא באחד מהאימונים נפלט כדור והלסת שלי התרסקה. הייתי בבית חולים רמב"ם שנה. הניתוחים לא הצליחו, חמישה ניתוחים לא צלחו. זה הסתבך למחלה בשרירים ונפגעו לי הרגליים.

ההיכרות עם סבתא בת שבע 

לאחר הצבא, כשהשתקמתי מעט, התחלתי לעבוד במפעל "חולה טקסטיל", מפעל לייצור חוטים לבדים. כל בוקר הלכתי לעבודה ברגל וחזרתי ברגל. בדרכי לעבודה עברתי ליד הבית של סבתא (שלא הכרתי עדיין). בגינה של המפעל גדלו ורדים יפים וגדולים. יום אחד חזרתי עם פרחים וסבתא שלחה את אחותה וביקשה ממני את הפרחים. למרות שלא ראיתי אותה מסרתי לה את הוורדים. יום אחד היא ירדה בעצמה לבקש את הפרחים שהבאתי ואז פגשתי אותה. היא מצאה חן בעיני ומאז תמיד הייתי מביא לה פרחים. מסתבר שגם היא עבדה במפעל שבו עבדתי. התחתנו בקריית שמונה באולם ספורט.

במלחמת שלום הגליל ישבנו בבית ונפלה פצצה ליד הבית שהרעידה את כל הבית, בנס לא היה שום נזק. המצב הביטחוני בקריית שמונה באותה תקופה היה לא יציב ותושבים רבים חיו מתוך בהלה, חלקם אף עזבו את קריית שמונה בעקבות המצב. לקריית שמונה הגיעו בחורים ללמוד בישיבת ההסדר, מתוך שליחות להרמת המורל והיציבות בקרב תושבי העיר והאזור. אל מול רעמי הקטיושות השמיעו בני הישיבה את קולה של תורה, קול של אמונה ובטחון. גם במהלך מלחמת לבנון השנייה עמלו חברי הישיבה על חיזוק המורל בעיר ודאגה לצרכים הבסיסיים של משפחות במקלטים – מצרכי מזון בסיסיים, שלטי עידוד ועוד. אנחנו הערצנו אותם. באחד הימים ישבנו מול הטלויזיה וראינו תוכנית הידברות – דיברו על ניסים שקרו במלחמה ואנשים שחזרו בתשובה. סבתא בת שבע, שחוותה את נס ההצלה שהיה לנו, הרגישה שיד ה' עומדת לנו. החליטה להתקשר לטלפון שאמרו בתוכנית וביקשה הדרכה לחזור בתשובה. נתנו לנו אישה דתית מירושלים שתהיה "חברותא" והיא הדריכה אותנו. משם נסללה  לנו הדרך לחזרה בתשובה. גידלנו את ילדינו על בסיס התורה והמצוות והיום אנו רואים ברכה עם הנכדים, שמיקה היא אחת מהם.

לעבודת התיעוד המלאה של מיקה

הזוית האישית

מיקה יפה: במהלך העבודה בתכנית, כשראיינתי את סבא וסבתא שלי, אבא ואימא שלי, שמחתי לשמוע על חייהם, האנשים הכי קרובים אלי, שבדרך כלל לא שומעים הרבה מהם, רק סיפור קטן פה ושם. פתאום גיליתי איזו מסכת חיים הייתה להם, כמה הם עברו וכמה ניסיון יש להם, זה היה מאד מיוחד. מי יודע – אולי הילדים שלי יעשו עבודת תיעוד ואוכל לשתף אותם בחיי, כמו שהוריי והסבים שלי שיתפו בחייהם.