מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא מרי (שמחה) דזנושוילי ותאריך לידתי הוא 7.2.1947.

נולדתי בגיאורגיה כיהודייה בעיר טביליסי לאמי יוכבד ואבי אברהם, אשר נולדו גם הם בגיאורגיה בטביליסי. גדלתי בטיביליסי עד גיל חמש עשרה. למדתי בבית ספר 67 במשך שש שנים (בגיאורגיה לא היו שמות לבתי הספר אלא מספרים). בבית הספר למדנו מקצועות כמו: חשבון, גיאומטריה, גרוזינית ורוסית. בעבר החינוך היה מאד נוקשה, בבתי הספר נתנו כבוד למורים, ומי שעבר את החוקים נענש בחומרה. למורים ולהורים הייתה סמכות, ואפילו היו משתמשים במקל, והרביצו על כף היד כדרך חינוכית להעניש על מעשה רע. בבית ספרנו הייתה לנו תלבושת אחידה, לבנות שמלה וסינר מיוחד. בין יתר המקצועות בבית הספר למדנו גם תפירה, אהבתי מאד תפירה וממש נהנתי מכך, זה הפך אצלי לתחביב שלי אותו לימדתי גם את בנותיי.

בנוסף אהבתי  מאוד לבשל ולמדתי מאמא שלי לבשל כבר מגיל שש, והייתי מכינה לסבתי המבוגרת אוכל, עוזרת לה לנקות ועושה קניות בכל יום כשחזרתי מבית הספר. עד היום אני אוהבת לבשל יחד עם נינתי הבכורה, נויה כשהיא באה לבקר אותי, וכך גם נויה לומדת להכין את מאכלי העדה. מאכלים כמו חינקלי, חצ'אפורי, עוגות ועוגיות ממתכון מיוחד שלי. ויש לי גם מתכון מיוחד של מרק שמשפחתי קוראת למרק: " המרק של בבי ( בבי הכינוי שלי בגרוזינית=סבתא).

בגיל חמש עשרה משפחתי ואני עברנו לסוחומי, את בעלי יצחק ז"ל הכרתי שם כשהייתי בת  שש עשרה באמצעות שידוך, והוא היה אז בן עשרים ואחת. באותה תקופה הנשים בגיאורגיה התחתנו בגיל צעיר. שנה אחרי החתונה נולדה בתי הבכורה זמירה, ואחרי שנה נוספת נולדה בתי הצעירה ננה (סבתא של נויה ). החתונה הייתה יפה ומפוארת, והתקיימה בחצר הבית של ההורים שלי, הגיעו הרבה אורחים, ואת האוכל לחתונה בישלו ההורים בעצמם. בגיאורגיה היה לנו מנהג בחתונות או במסיבות, לשתות יין מקרן מיוחדת הנקראת "קאנצי" (בגרוזינית) – זהו כלי שעשוי מקרן של אייל הנראית כמו שופר, ומי ששותה ממנו חייב לסיים את כל היין מתוך הקרן. הכלי הזה  עובר במשפחתנו מדור לדור.

החיים בארץ

עלינו לארץ בשנת 1972 עם כל משפחתי ותשעת האחים שלי. אני הייתי בת עשרים ושבע. עליתי עם שתי ילדותי, אחת בת שש ואחת בת חמש. הסיבה שבגללה עלינו לארץ היא שמאוד רצינו לגדול בארץ שלנו -ארץ ישראל (כמו כל היהודים). עלינו לארץ מסוחומי וישר באנו לנוף הגליל, ושם גידלתי את בנותיי. בהתחלה היה לנו מאוד קשה להסתגל לארץ, בגלל השפה, כי לקח לנו המון זמן ללמוד אותה. בנוסף היה לנו קשה גם להתרגל למנהגים ולתרבות בארץ, למשל בגאורגיה באותה תקופה לא היה מקובל שנשים תצאנה לעבוד, ואילו כאן בישראל כדי להתפרנס, שני בני הזוג היו צריכים לעבוד. אני התחלתי לעבוד במפעל עלית, ושם עבדתי שלושים שנה עד  שיצאתי לפנסיה.

לסיום אני רוצה להגיד שהדור של היום הוא בכלל לא כמו פעם, אנחנו גדלנו אחרת, שמרנו יותר על מסורת כמו הדתיים, חיינו חיים יותר צנועים, ורכשנו כבוד רב למבוגרים, וכיום זה לא ככה וחבל. המסר שלי לדור הבא הוא: "תכבדו את משפחתכם ואת כל האנשים הסובבים אתכם. תשתדלו לעשות עוד דברים חוץ מלהיות בטלפונים ניידים כל היום, לכו תשחקו, תלמדו דברים חדשים. תלכו לבקר את סבא וסבתא שלכם, כי זה לא מובן מאליו שיש לכם אותם".

הזווית האישית

נויה: היה לי מאוד נחמד לעשות עם סבתי את העבודה, וכך למדתי על חייה בצעירותה, כמו כן זה נתן לי הזדמנות לבלות איתה יותר זמן. אני רוצה לאחל לסבתי המון בריאות ואריכות ימים.

מרי: נהנתי לעשות את העבודה עם נינתי, מכיוון שכך הייתה לי הזדמנות לספר לה יותר על חיי ולבלות איתה יותר זמן.