מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה מירון  נולדתי בתל אביב 1939 למדתי בילדותי בבית הספר בלפור ואוליפנט לאחר מכן עברתי לכפר הירוק, למדתי בירושלים בבצלאל וכמו כן אני בוגרת המדרשה למורים לציור. הייתי מורה לאומנות בתיכון ולבוגרים במשך 26 שנה. לאחר מכן פתחתי סטודיו לאמנות ומאז אני עוסקת ביצירה ובמכירת עבודותיי לחניות המוזאונים בארץ ובעולם.

אני בצעירותי

בשנת 1964 נישאתי לצבי ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים: ליאורה, מוטי ועמיחי. רוב שנות נישואינו גרנו בהרצליה. לדאבון ליבנו צבי נפטר בשנת 2009. נולדו לנו 12 נכדים מדהימים, שש בנות ושש בנים. ברור שהם חכמים, ישרים, נאים ועוד ועוד…

תמונת מחזור מהכפר הירוק

סבי עלה ארצה בראשית המאה הקודמת ואבי גדל בארץ. משפחתו של סבי התגוררה ביפו אצל אבו חצירה. בקומה התחתונה חיו גמל, פרה ועז ובקומה העליונה סבי סבתי אבי ושאר בני המשפחה. לימים הם עברו לגור בנווה צדק. אבי למד הנדסת מכונות בצרפת ואמי למדה אופנה בפריז, הם נפגשו ונישאו כך שהצליחו לעלות ארצה בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לימים נפרדו הוריי, אמי נסעה לארצות הברית ושם עסקה בעיצוב אופנה עילית ואבי תיקן מכונות בקיבוץ של אחותי.

אני וחלק מנכדי

כאמור, נולדתי בתל-אביב בערב מלחמת העולם השנייה. אין לי הרבה זיכרונות מאותה תקופה, אך אני זוכרת היטב את החיילים הבריטים עם הכומתות האדומות ואת ימי העוצר והקונצרטינות. לעיתים עלו החיילים הבריטים על גג ביתנו ושיחקו איתנו גולות. במלחמת השחרור היו המון אזעקות ובכל אזעקה רצנו למקלטים. יום אחד הגיע לביתנו משפחה שברחה, כנראה מיפו, ושוכנה ברחבה שבחצר המדרגות. השכנים דאגו להם למזון לבוש ומשקה ואנו שיחקנו עם הילדים.

כשבגרתי הצטרפתי לצופים "הקשישים" (זה שם השבט) וביליתי שם ימים רבים במשחקים, פעולות וטיולים. בשנות החמישים המצב הכלכלי בארץ היה גרוע וחסרו מיני מזונות. הכל נקנה בתלושים. המצב השתפר עם בוא השילומים לניצולי השואה. למדתי בתיכון הכפר הירוק ועד היום נשארתי בקשרי ידידות עם חלק מחברי מאותה תקופה. הכפר הירוק היה למעין בית לכולנו, היו בו ילדים ללא הורים, ניצולי שואה, ילדי מעברות וילדים שלא יכלו להיות בבית מסיבה זו או אחרת. הפכנו לחבורה מלוכדת. באשר למלחמות ישראל, כל חיי עברתי ממלחמה אחת לשנייה: מלחמת העולם השנייה, מלחמת השחרור, מלחמת קדש בשנת 1956, מלחמת ששת הימים בשנת 1967, מלחמת יום כיפור בשנת 1973 ומבצעים כאלה ואחרים. די דיינו!

הזוית האישית

יובל: לדעתי המפגשים מלמדים אותנו על איך היה פעם בארץ ועל העבר.

אלה: "היה כיף" ותודה רבה לדלית (המורה המובילה את התכנית).