מאגר סיפורי מורשת

סבתא ליאה גוטפרייד נולדה בתאריך 2.9.1946, שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, בעיירה ציורית בטרנסילבניה שברומניה, בעיר טרגו-מורש. ובהונגרית – מורוש ושרהיי.

ילדות

ליאה היא בת יחידה להורים ששרדו את השואה ואף התחתנו במהלכה. שם אמה: אווה גוטפרוינד – ציטרון. ליאה גדלה תוך תעוזה רבה מצד סבתא רבתא שלי, שחוותה את השואה – ליאה לא הרגישה דור שני לשואה, היא חיה בבית שמח עם שני הורים קרייריסטים, ששאפו לתת לה מה שנשלל מהם במהלך שנותיהם במחנות העבודה. אמה הייתה אחראית להקמת ספריות לאומיות במחוז טרנסילבניה ואביה היה קניין של רשתות גדולות, ולכן במהלך היום, היא גדלה עם אופר.

במהלך ילדותה היא ספגה עולם שלם של תרבות, מוסיקה ויצירה, למדה במגמה ריאלית והשתתפה במקהלה אשר הופיעה ברחבי המדינה. למרות שהוריה הגיעו ממשפחות דתיות, השואה גרמה להם להפסיק להאמין ולהפוך אתאיסטים ולכן עד גיל 11 לא ידעה סבתי שהיא יהודיה. לפני עלייתה היא למדה בבית ספר לאחיות, מקצוע אותו היא עתידה להמשיך בישראל.

משפחתה של סבתי עלתה שנים לפניה עוד עם עליית הנוער, ואמה הגיעה אף לביקור קצר בישראל כנציגת רומניה במשפט אייכמן, אבל על יהדותה לא דובר בבית.

בגרות והעלייה לישראל

בחודש מרץ 1966 הגיעה ליאה עם שני הוריה לישראל. בתחילה היא למדה באולפן בקריית שמונה ולאחר מכן הגיעו השלושה לנצרת עילית. ליאה המשיכה את לימודיה בבית ספר לאחיות בחיפה בדיוק כשהחלה מלחמת ששת הימים. למרות שהתמחתה בתור אחות עם מומחיות בילדים, נאלצה לטפל בפצועי המלחמה שהגיעו לבית החולים. המראות היו קשים לה והיא החליטה שהתחום הזה אינו עבורה. בנצרת עילית הוריה התחילו מיד בעבודות התנדבות עבור עולים חדשים אחרים שהגיעו מרומניה והונגריה.

באחד המפגשים בוויצ"ו, שם התקיימו האירועים אותם ערכה אמה, פגשה אמה של ליאה באיש צעיר המקריא שירה לבאי המקום וחשבה שנכון יהיה להכיר לאדם היצירתי הזה את בתה. לאחר זמן קצר הכירו השניים והתחתנו. ליאה ושמעון התחתנו בשנת 1967 ושנה לאחר מכן הביאו לעולם את בנם הבכור, ורדי מוסקוביץ. מכיוון ששניהם היו עולים חדשים ולא ידעו עברית, גם בנם דיבר רומנית בשנותיו הראשונות.

חתונה וילדים

שנתיים לאחר מכן נולדה טלי ושש שנים אחר כך נולדה ילדתם השלישית, חגית, אימא שלי. שמעון, סבא שלי היה אומן ראשי במפעל כיתן וסבתא שלי לא יצאה לעבודה עד שאימא שלי הגיעה לגן חובה, אז התחילה לעבוד בסוכנות היהודית. סבתי ומשפחתה גרו בווילה על קצה ההר בנצרת עילית עם נוף לחרמון והמון עצי פרי ובעלי חיים. הבית שלהם היה בית פתוח, חברים של אימא שלי ודודים היו מגיעים אליו, כמו גם חברים של סבתי וסבי. כולם ידעו והכירו את הבית שלהם שהיה פתוח לכולם. כמעט בכל שישי וחג, הגיעו עולים. ההתנדבות הרבה של הוריה של סבתי הביאה עולים חדשים לשבת סביב שולחן הבית יחד איתם. אבא של סבתא שלי היה מוצא לעולים בית לגור בו, עבודה ואף ריהוט ואביזרי חשמל,  אותם היה מוצא ומתקן בעצמו עבורם.

בשכנות לבית סבתי גרו נוצרים, מוסלמים, עירקים, פרסים ואשכנזים. כולם היו חברים, כולם כיבדו את כולם, הילדים שיחקו אחד עם השני והייתה הרמוניה. השנים חלפו, אך הזוגיות של סבתי וסבי לא הצליחה, היא וסבא שלי (שאותו מעולם לא ראיתי מכיוון שהוא נפטר לפני שנולדתי) נפרדו כשאימא שלי התגייסה לצבא.

פנסיה והחיים בתל אביב

ביום אחד סבתי ארזה את חפציה ועברה מנצרת עלית הקטנה לרמת גן. השנים היו קשות בהתחלה, אבל אמה עברה לגור יחד איתה ושתיהן הצליחו להתמודד יחד עם אתגרי החיים. יום אחד, כשאמה חזרה הכנסים שהיא ארגנה עבור "התאחדות עולי הונגריה", פגע בה רכב במעבר חציה. מאותו הרגע אמה – שהייתה חדה וחכמה, כריזמתית וחזקה – הפכה להיות בת חמש. אבל פיזית היא הייתה בסדר באופן יחסי, היא סבלה מפגיעת ראש, מה שגרם לה לא לתפקד. סבתי החליטה שהיא מטפלת בה בעצמה ולא שולחת אותה למוסד כזה או אחר, וכך במשך קרוב ל- 20 שנה היא סעדה אותה בבית, גם כשעברו השתיים להתגורר בתל אביב.

כיום סבתא מטיילת, מתנדבת, עושה מדיטציה ויוגה ומטיילת בעולם. לסבתי יש שמונה נכדים: שני נכדים מבנה ורדי: מיה ודניאל המתגוררים בארה"ב, ונויה ויהלי המתגוררים בחולון. יש לה גם שלושה ילדים מבתה טלי ושלושה ילדים מאימא שלי: ליר, אביב ואני (תומר, הנכד המתעד).

לאחר שאמה נפטרה, סבתא ליאה החלה לחיות מחדש. היא התחילה לנסוע הרבה לחו"ל, לבקר אותנו הנכדים, להשתתף בסדנאות יוגה ומדיטציה על בסיס קבוע, לחיות, לטייל הרבה בארץ, להתנדב בעמותת "הבוסתן" שמקרבת לבבות של יהודים וערבים ולהתנדב בבית ספר עם חלוקת כריכים., היא חיה אורח חיים טבעוני.

סבתא ליאה כיום בת 76 אבל היא עשתה איתנו את המסלול של נחל עמוד, היא נמצאת כמעט שלושה חודשים בשנה בחו"ל כשהיא עושה סדנאות יוגה, ואין לה בעיה, בניגוד למבוגרים אחרים, לישון כל פעם במקום שהוא לא הבית שלה כשהיא מטיילת. סבתא קוראת הרבה ספרים, תמיד יש לה כמה חתולים שהיא אימצה היא מוצאת חברים חדשים בכל העולם. ובכל שנה היא מקפידה לאסוף את כולנו, המשפחה המורחבת, לטיול משפחתי בחו"ל. למרות שהיא לא ידעה על יהדותה בגיל צעיר, סבתא כיום מאמינה באלוהים, לא אמונה דתית, אלא אמונה שיש אלוהים שנמצא בכל אחד מאיתנו והוא אהבה טהורה, ולכן ביכולתנו לאהוב כל אחד באופן שווה.

הזוית האישית

תומר הנכד המתעד: שמחתי להשתתף בתכנית ולתעד את סבתי, ליאה. אני מודה לאמי שסייעה לי בהכנת סיפור התיעוד.