מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מושקי משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ומתעדת את סיפורה של סבתא אסתר קליין.

 סבתא אסתר מספרת לי על סבא רבא וסבתא רבתא שלי

סבתי מספרת:

שמי אסתר קליין, ואני סבתא של נכדתי מושקי.

נולדתי  בשנת תשכ"ב במוסקבה, שהייתה בירתה של ברית המועצות כולה, להוריי חנה וחנוך העניך רפפורט, שהיו חסידי חב"ד. הייתה זו תקופה קשה, תקופת מסך הברזל. היהודים לא יכלו אז לשמור תורה ומצוות בגלוי. כי השלטון הקומוניסטי אסר עליהם,  ומי שהיה נתפס, נשלח למחנות  עבודה בסיביר.

על הורי:

אבי חנוך העניך, נולד בעיירה פריאסלב ולמד ב'חידר' מחתרתי. לאחר מכן נאלץ ללמוד בבית ספר ממשלתי. בשבתות ובחגים הסתדרו עם אישור "מחלה". בגיל 17 הוא ניהל כבר ישיבה מחתרתית בעיר קורסק. הוא נאסר בשל כך ונשלח לעבוד בעבודות כפייה במחנות עבודה בסיביר הקפואה והמרוחקת.

אמי חנה, נולדה בעיירה קפרשט בחבל סרביה, היא למדה ארבע שנים בבית ספר ממשלתי ובשבת לא היו לימודים. אחרי הצהרים היא למדה אצל מלמד. העיירה שבה חייה היו כל כך הרבה יהודים עד שלא הכירו גויים כמעט. אחרי כמה שנים המקומיים כינסו אותם בבית הכנסת ורצו לשרוף אותם יחד עם בית הכנסת. בנס פרץ סכסוך בין שתי קבוצות של מקומיים, אחת הקבוצות פתחה את דלת בית הכנסת, והיהודים נמלטו לשדות הסמוכים. משם הם עברו דרך ארוכה ומפרכת עד לגבול, ומשם הם עלו לרכבת  וברחו לרוסיה. לאחר טלטלות רבות, אמי נישאה לאבי וגידלה אותנו, ולאחר מכן עלינו לארץ.

הסיפור על המטבח המשותף

סיפורי מתחיל בצ'רקיזובה, בבית עץ רעוע קטן עם שכנה גויה.

כנהוג בדירות רבות ברוסיה המטבח היה משותף עם השכנה הגויה. ביום רגיל כל אחת מהן הייתה מבשלת על הכירה היחידה שהייתה במטבח. אך, מה עושים עם חימום המאכלים במהלך כל השבת?

אמי הגתה רעיון יצירתי: בכל יום שישי היא הניחה בתוך קערה מנורה חזקה של 500 ואט, שמחממת מאוד, ומעליה רשת ברזל, על הרשת היא הניחה את סיר הצ'ולנט… שהיה מונח שם מערב שבת עד לסעודת השבת בצהריים.

בימות החול ולפעמים גם בשבתות ובחגים, היו מגיעים אלינו יהודים, שלא היה להם היכן לאכול אוכל כשר. קיבלנו אותם במאור פנים ובשמחה והענקנו להם ארוחה כשרה.

פרשת הפסח

אולי זה ישמע מוזר, אך מחג החנוכה התחילו ההכנות לפסח… שכן מאז העופות כבר היו מוכשרים בכלי פסח. כיוון, שהיה צורך להכין שמאלץ' – שומן שהשתמשנו בו לפסח בחורץ העופות היו רזים ומצומקים וכמעט לא היה בהם שומן. ולכן, היינו צריכים להיערך כבר כמה חודשים לפני פסח לאסוף מספיק שומן. בכלל, כל ההכנות לפסח היו מורכבות מאוד. את המצות קיבלנו מהארגון החב"די "עזרת אחים" בניו-יורק. ולצד המצות היינו מקבלים גם מוצרים נוספים כשרים לפסח.

אבל, הרבה פעמים המצות היו מגיעות שבורות ולעיתים קרובות, חלק מהמוצרים היו נאבדים בדרך… לפעמים הם נלקחו על ידי פקידי הדואר…  קרה גם שהמצות לא הגיעו בזמן, כלומר אחרי פסח… לכן אמי נהגה לשמור מצות משנה לשנה במקום נקי, כדי להשיג יין כשר לפסח, היה אבי היה נוסע עד לנינגרד.

כדי להכשיר את המטבח המשותף לפסח. אמי, לפני חג הפסח, הייתה משכנעת את השכנה הגויה, ששבוע אחד היא תאכל על חשבוננו והיא לא תיגע במטבח. השכנה הייתה בטוחה, שזה כאות הוקרה על העזרה שלה בשמירה ובטיפול בילדים. היא הייתה לוקחת אותנו לפעמים לקטוף פטריות ולטיולים ביער.

בליל הסדר אימא הייתה מגישה את כל התבשילים המיוחדים, והניגונים היו נמשכים עד מאוחר והשכנה, שקיבלה מאתנו אוכל חינם שתקה. כשהשכנה הייתה יותר צעירה אימא הייתה שולחת אותה לתאטרון או קולנוע. כדי שלא תהייה בבית בליל הסדר. השכנה פעם אמרה לאימא: "אני יודעת מה אתם עושים כשאני בהופעה, אתם יושבים ומקללים אותי"…. אימא מיד שכנעה אותה שזה לא נכון.

התנאים הפיזיים כל השנה היו גם קשים. התגוררנו בדירה קטנה ועם שכנה גוייה. מים זורמים לא היו בבית. אבי היה קם השכם בבוקר כל יום, ובחורף היה קר נורא. הוא היה יורד לבאר המים וממלא דליים לצרכי הבית. הבאר היה ממוקם בראש הגבעה, ולפעמים אבי היה מתגלגל עם הדליים והמים, והוא היה צריך לחזור ולמלא שוב. בחורף המים מהיום הקודם היו קופאים בגלל הקור. לחימום הבית, השתמשנו בתנור שהיה צריך להסיק מבעוד מועד.

למרות התנאים הפיזיים המורכבים. אמי עשתה מעל ומעבר כדי לקיים חיים יהודים מלאים. רק כשנתיים לפני שעלינו לארץ זכינו בדירה חדשה ומרווחת משלנו. חרף התנאים הקשים זכינו לילדות מאושרת, הודות לשמחה והאופטימיות של אבי והודות לחום והאהבה של אמי.

הזוית האישית

הנכדה מושקי: תודה רבה לך סבתא, הסיפור שלך מרתק, למדתי ממנו הרבה והחכמתי. מאחלת לך הרבה נחת ממני ומכולם.