מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה לב, אני מתעדת את ליליאן בוהדנה במסגרת שיתוף פעולה של תכנית הקשר הרב דורי והתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית.ליליאן מספרת על חוויות אישיות ומשותפות מחיי הקהילה במצפה רמון, מקום בו אנשים חיים יחד בערבות הדדית וקשרים יוצאי דופן.

ההחלטה לגור במצפה רמון

ליליאן מספרת: בשנת 1984 בדיוק נכנסתי להריון עם שלומית והייתי בחודש רביעי להריוני. בעלי ז"ל אמר: "יש מקום נורא יפה ויש בו בקושי 60 משפחות! ניקח אותך למנהל עמידר שם, קוראים לו צבי וולף". אמרתי לו שזה נשמע טוב.

צבי היה בחור יפהפה עם עינים כחולות, מאד נעים. שאלתי אותו: "מה- כל הבתים בתי קרקע? והוא אמר לי: "כן, אלו בתי אבן" אמרתי: "כמה שאני אשמח לגור בבית כזה פרטי", הוא אמר: "כל הבתים תפוסים, יש בניין אחד של ארבע קומות, קוראים לו 'האדומים', זה בית מהמם עם ארבעה חדרים, נותנים אותו רק משלושה ילדים והלאה, ואני רואה שאת בהריון אז תוכלי לקבל את הבית. את צריכה להביא אישורים רפואיים שאת בהריון". אמרתי לו: "מה, אתה לא רואה שאני בהריון?!" הוא צחק ואמר: "אני רואה! אבל הועדה לא רואה שאת בהריון, את צריכה להביא אישורים, ואת צריכה לעבור ועדת קבלה".

ליליאן בצעירותה

אז לא כל אחד היה מתקבל לגור במצפה רמון. המקום מאוד מצא חן בעיני, וצבי לקח אותנו לסיבוב. היו כאן רק בתי אבן וצריף – זו הייתה הספרייה, לבעל הספריה קראו יוסטוס, בחור מבוגר בגיל 64, הוא היה קיבוצניק לשעבר והוא אמר לי- "תקשיבי, כדאי לכם לגור במצפה". הצריף היה בצבע ירוק. הסתובבתי בו והתחלתי לשיר, כל כך הרגשתי שזה הבית שלי.

הוא אמר לי: "איך את שרה יפה!" אמרתי לו: "תקשיב, אני ממש אוהבת את המקום, זהו, זה המקום שלי- מפה אני לא זזה." מנהל עמידר צבי וולף אמר לי: "בואי, אני אקח אותך למכתש".

כשאנחנו מגיעים למכתש אני אומרת לו: "זה המקום הכי יפה שראיתי אי פעם". אני גדלתי במוגדור שבמרוקו והבית שלי היה בתוך לב הים. "איזה מקום יפה, מקום מדהים! פנינת הנגב. אני התאהבתי במקום ואני רוצה לגור פה"

שאלתי אותו: "תגיד לי, למה אין פה חתולים?" הוא אמר: "אנחנו הרבה פעמים הבאנו חתולים וכלבים אבל הם לא שרדו בגלל הבדידות. יש פה בקושי 64 משפחות, הבאנו כלבים וחתולים אבל אין להם חברה, מזג האויר יבש והם לא שורדים. אין פה מספיק אנשים, אין מספיק חתולים וכלבים והם מתים מבדידות." אמרתי: "ברגע שאני אגיע, אז יגיעו עוד אנשים." והוא אמר: "הלוואי, אנשים שלא באים לכאן פשוט מפסידים"

קיבלנו את הבית האדום בקומה שלישית, טיפחנו את הבית, כל כך שמחנו שקיבלנו את הבית ובאנו לגור במצפה. היו פה אנשים נפלאים. אמרתי לבעלי ז"ל – אני מפה לא זזה, זה הבית שלי. אמרתי למנהל עמידר "אני רוצה לקנות את הבית" והוא אמר: "פה לא קונים בתים, שכר הדירה כל כך זול ואנשים באים לפה ועוזבים, אף אחד לא בא ונשאר."

נשארתי ומאד התחברתי לאנשים. שבתות הלכתי לעשות אצל האחים והאחיות שלי בראשון לציון וברחובות. יום אחד נסענו ממצפה ושכחנו לנעול את הדלת עם טלוויזיה שחור-לבן דולקת, הבית מרוהט, שטיחים. כשחזרנו הביתה ראינו שכלום לא קרה לבית. אנשים טובים אחד אחד.

בר מצווה קהילתית

הבן שלי היה צריך לעשות בר מצווה בגיל 13 וכל 64 המשפחות התגייסו. אז לא היה בצק עלים מוכן, ולא היו אולמות במצפה. אמרנו למנהל בית הספר – "בית הספר הוא האולם". כל שכנה אמרה: "אני יודעת לעשות בצק עלים, אני אמלא לכם בורקסים", "אני יודעת לבשל עופות", "אני אכין לכם סלטים", "אני יודעת לאפות עוגות" ועוד.. כל אחת התגייסה ועשינו לו בר מצווה בבית הספר. למנהל אכסניית הנוער קראו אלכס. והוא אמר לנו: "מה שמעתי?! לבן שלכם קוראים אלכס! אני המנהל של אכסניית הנוער וסוף סוף זכיתי שיש כאן נער שקוראים לו אלכס והוא חוגג בר מצווה! אני מוכן לתרום לכם את אכסניית הנוער, אצלי אתם תבשלו- יש את התנורים הכי גדולים, את הגז הכי גדול- תבואו ותבשלו אצלי." אמרנו לו: "יש לנו בעיה עם הלחמניות, אנחנו לא נעמוד בקצב", הוא אמר: "אתם תאפו אצלי את הלחמניות ואני אתרום חלק גדול- כי לילד הזה קוראים אלכס וזה השם שלי!" מצפה רמון היו כולם מלוכדים- כולם התאחדו ועשו לנו בר מצווה יוצאת מן הכלל, כזה שמח היה. המשפחה שלי אומרים לי: "טוב הכל הכנת בבישולים, אבל איפה המלצרים?" אז המורים של הבית ספר הדתי אמרו: "מה זה מלצרים? אנחנו המלצרים!" והגישו, והיה שמח. המשפחה שלי אומרים: "תקשיבי, אצלנו בעיר אין דברים כאלה! איזה קהילה! איזה דבר!" ושולחן מלא עם ראש המועצה ועם מנהל משרד החינוך וכולם הגיעו וכל מצפה היו ואיזה שמח!

דודה שלי ז"ל הגיעה מנתניה ואומרת לי בהתרגשות עם דמעות בעיניים: "ליליאן, אני את האירוע שלך לעולם לא אשכח. השולחנות מלאים אוכל, ובן אדם אחד לא יושב – כולם על הרגלים רוקדים! אין דברים כאלה! זה קורה רק במצפה רמון- זקנים, צעירים, ילדים- כולם על הבמה רוקדים.:

הגננת של מצפה רמון

בגיל 25, הייתה לי חברה טובה שבנה היה עם מוגבלות. כשהיא הייתה מפספסת את ההסעה שלו לגן – היא לא ידעה מה לעשות. אז אני החלטתי להקים גן. הלכתי לראש המועצה מר שמואל כהן ואמרתי לו: "החלטתי לעשות מעשה, אני רוצה לפתוח גן – אבל שזה יהיה גן למוגבלים".

הוא אמר לי: "תסתכלי עליי רגע, העיניים שלי מתמלאות בדמעות. ילדה כמוך, בת 25 בלי שום רקע רפואי, רוצה לפתוח גן למוגבלים, זה כל כך מרגש! את תעמדי בזה?" אמרתי לו שכן. הוא אמר: "זה דורש קליניקה, זה רופאים, אחיות, עולם ומלואו אבל זה כל כך מרגש אותי, תרשי לי לחבק אותך". הוא קרא למנהל משרד החינוך, ומנהל משרד החינוך בכה ואמר לי: "זה גדול, זה ענק, אבל אנחנו ניתן לך אישור לפתוח גן של ילדים רגילים, כי (לילדים עם מוגבלויות) זה ממש בית חולים, זה קשה מדי."

אז פתחתי גן, וזה הלך ממש יפה והחזקתי מעמד. זה כל כך עשה לי טוב, נחת. נשים שהלכו ללדת – פשוט הביאו אלי את הילדים עד שהלכו לגן של המועצה. ואז התחילו להגיע אלי לצהרון והעסקתי עובדות ובאיזשהו שלב- אחרי כמה עשרות שנים התעייפתי והחלטתי שאני פורשת. הילדים שלי אמרו: "אימא, אנחנו לא רוצים מטפלת". גידלתי את הנכדים שלי והם היו אצלי.

הופעות בלתי נשכחות

כשהיו אירועים באמפיתיאטרון- כולם היו נוכחים. הזמרים היו אומרים: "שילמו לנו עבור שעתיים אבל אנחנו תורמים עוד! עוד ועוד על חשבוננו! זה כיף כזה להיות אתכם. איזה קהל חם ואוהב, איזה כיף זה להיות אתכם."

בבוא היום הפכתי להיות שוטרת מתנדבת, אז הייתי צריכה להיות ארבע שעות לפני עם הזמרים וארבע שעות אחרי. הם אומרים לי: "תקשיבי, אנחנו לא נהנים באף מקום כמו שאנחנו נהנים במצפה.:

שלג במצפה רמון

לפני 30 שנה היה לנו שלג במצפה וזה היה חלום. אנשים הוציאו מצלמות וצילמו ואני כמו ילדה קטנה ישבתי ובניתי דובי וכל השכנים צילמו. בעלי היה שומר אוכל כי האספקה לא פעם הייתה לא מגיעה. אז פתחתי קופסת שזיפים והוא אמר: "מה? לא חבל? בשביל הדובי את פותחת קופסת שזיפים? בשביל אף לדובי את פותחת לי גזר?" חתכתי את הגמבה: "מה- בשביל הפה?!" כן! ואז כל השכנים צילמו והלכנו לחוות האלפקות וצילמנו שם.

שלג במצפה רמון ואיש השלב שבניתי

חיבור עמוק למקום

אני נורא נהנית מארץ ישראל היפה ומצפה בשבילי זה פשוט ה-מקום. כל בניין שאני רואה שנבנה – זה עושה לי טוב כאילו שקניתי משהו לבית, כמו תוספת לבית שלי. מצפה היא הבית.

הייתי בפתיחה של מרכז המבקרים עם עמיר פרץ, שמעון פרס ויצחק רבין. אני חברה בפריימריז כאן, אני ערבה ושותפה לכל מה שקורה פה ואכפת לי מכל מה שקורה עם כל אחת ואחד. אני נהנית מכל בן אדם שנוסף וכואב לי על כל בן אדם שעוזב. כל בן אדם שמגיע – אכפת לו מהמקום הזה, זו כבר לא דרך מעבר, אנשים נשארים פה.

אני שמחה להזדקן במצפה רמון, להיות במועדון. אני קוראת לו "מועדון ה60+, גיל הזהב". אני מזדקנת בחן יחד עם כל החברות הנפלאות שלי".

ליליאן, 2022

הזוית האישית

נגה המתעדת: ליליאן חברה בקבוצת תנועה ושירה, אנו נפגשות מדי שבוע להתאמן ולשיר יחד עם עוד חברות במרכז היום לקשיש במצפה רמון. נהניתי והתרגשתי להקשיב לליליאן מספרת לי בעיניים נוצצות על חיי הקהילה, על החיבור העמוק למצפה ובמיוחד על ההתגייסות של חברי וחברות המקום להרים יחד את אירוע בר המצווה של בנה. משמח אותי לגלות שלאורך השנים אנשים בחרו לחיות יחד ולעזור זה לזו.

ליליאן היא אישה חיובית ומקסימה, תמיד מוצאת את האור והיופי בכל אדם ובכל מצב. המפגשים איתה מהווים השראה עבורי לראות את הטוב ולהוקיר תודה.