ילדותה של סבתי פנינה בארץ ישראל הצעירה
שמי איתן לוי, ואני בחרתי השנה במסגרת השתתפותי בתוכנית הקשר הרב-דורי לתעד את סיפורה של סבתי פנינה.
השם האמיתי של סבתי הוא טוני. מכיוון שטוני הוא שם לועזי, אמרו לה שצריך לעברת אותו, ולכן שינו לה את השם לפנינה.
לאימה של סבתי קראו אסתרינה ולאביה קראו דוד. אסתריקה הייתה עקרת בית שטיפלה בששת ילדי המשפחה, ולאב היה עסק בתחום המזון.
סבתא רבתא שלי (אימא של סבתא) הייתה במלחמת העולם השנייה. היא הייתה מספרת שאת כל הכסף שהיא הצליחה להרוויח באותה תקופה כשעבדה במאפייה היא הייתה נותנת לאימא שלה כדי שיהיה אוכל. כך זה היה עד שעלו לארץ. עוד היא הייתה מספרת שלמרות שהיה קשה, הם היו אנשים שמחים, חגגו חגיגות, ימי הולדת, ברי מצווה שהיו חוגגים רק בבית – לומדים את הדרשה ומזמינים את כל הכיתה, שמים מוזיקה רוקדים וגם כיבוד קל. היא הלכה לבית ספר למבוגרים בגיל 40 זו הייתה הפעם ראשונה שהיא למדה לכתוב ולקרוא וזה ממש שיפר לה את החיים.
כשמשפחתה של סבתי עלו ארצה באונייה ב-1950, לא התאפשר לעסוק במסעדנות כמו שאביה עשה באץ המוצא, לכן הוא עבד בפרדס. הקליטה בארץ הייתה קשה לא היה בית והם גרו באוהל. בחורף ירד עליהם גשם ובקיץ היה מאוד חם. ההורים ל סבתי לא ידעו את השפה, לא הייתה להם עבודה קבועה ולא היה להם כסף עד שכבר אבא שלה מצא עבודה בבית חולים לא היה חשמל אז וכשהם קנו בית והיה שם חשמל אז הם היו מאוד מופתעים.
סבתי נולדה בישראל וגדלה במעברה עם כל שאר העולים החדשים. במעברה היה להם רק חדר אחד צפוף, והם היו מתקלחים במחסן בגיגית. לא היו לא מים זורמים, בישלו על פתיליה והיו קונים נפט בשביל להדליק את הפתילייה. ככה היו מבשלים. אימא של סבתא פנינה היתה שמה את כל הבגדים בתוך דוד, וכל השכונה הייתה תולה כביסה על חבל אחד. הילדים היו משחקים בחוץ משחקים כמו: חמש אבנים, חבל, מחניים, וקלאס.
האוכל באותה התקופה
ההורים היו מאוד חרוצים. הם גידלו תרנגולות, עשו כביסה ועבדו בפרדס. לא היה הרבה מה לאכול, בעיקר לחם וחמאה. בשבת הם אכלו עוף שהיה הוצאה גדולה באותה תקופה. זו הייתה תקופת הצנע. חילקו תלושים לאוכל. התלושים היו עבור לחם, מרגרינה, זיתים ופסטה. בעיקר אוכל בסיסי. המאכל האהוב עליה היה לחם עם מרגרינה או ריבה.
בית הספר
החברים היו הילדים שגרו בשכונה והילדים בכיתה. המשחקים ששיחקו היו חמש אבנים, קלאס, מחניים, גוגואים, חבל ועוד. בשעות הפנאי הם שיחקו בחצר עם חברים. סבתי למדה בבית ספר "בארי". בבית הספר הם למדו: עברית, חשבון, גיאוגרפיה ומלאכת יד.
היה כבוד גדול למורים. העונשים היו להיות בפינה, ללכת למנהל או הערה ביומן. עוד לא הייתה תלבושת אחידה או טיולים. סבתא מאוד אהבה את שיעור טבע. לא היה הרבה אומנות ולא היה חדר אוכל. היא הייתה בנוער העובד הייתה תלבושת עם סמל והם היו שרים. היא מאוד אהבה ללכת לשם.
המוזיקה ששמעו באותה התקופה
המוזיקה ששמעו היתה מוזיקת "ארץ ישראל היפה". הם רקדו ריקודי עם וריקודים סלונים, והזמרים היו: יהורם גאון, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, והלהקות: הכל עובר חביבי, הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון והפרברים. הם רקדו בעיקר באולמות בית הספר, שם הם היו קובעים פגישה מראש. כי לא היו מכשירים סלולרים.
אמצעי הבידור והתקשורת
אמצעי הבידור היו הצגות ובתי קולנוע. הם היו מתכנסים ביחד ושרים שירים בתנועת הנוער. לא היו אמצעי תקשורת כמו טלפונים, אז הם היו קובעים כמה ימים לפני את השעה ואת המקום. היה מקום מפגש שכונתי קבוע או שהיו הולכים לים.
סבא וסבתא
סבא שלי, שהיה שכן של סבתא שלי, היה מלווה את סבתא שלי אחרי בית הספר. הם היו הולכים לסרט. הייתה אז משמעת גבוהה, מה שהורים היו אומרים זה היו עושים. לכן הם היו ביחד הרבה שנים לפני שהם התחתנו.
אחרי שהם התחתנו נולדו להם שלושה ילדים: שתי בנות ובן. יש להם חמישה נכדים: אחד חייל, אחד מהנדס ושלושה בבית ספר. כל המשפחה גרה בנתניה.
הזוית האישית
הנכד איתן: למדתי רבות מהשיחות עם סבתי במהלך התיעוד. אני מודה לה שהיא השתתפה איתי השנה בתוכנית הקשר הרב-דורי ומאחל לה בריאות טובה, אריכות ימים ואושר.
מילון
תקופת הצנעמדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון (ויקיפדיה).
ציטוטים
”למרות שהיה קשה, הם היו אנשים שמחים“