מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי ואני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, המתקיימת בכיתתה של נכדתי אלה. במסגרת התכנית נעלה יחד את סיפור קורות חיי אל מאגר המורשת של התכנית, אתאר את שנות ילדותי, בגרותי ונישואיי, וכן  הקמת המשפחה ילדים ונכדים.

החיים בפולין  – השואה  – והבריחה לרוסיה

הוריי נולדו בפולין, אמי רחל נולדה ב-1921 ואבי פנחס בשנת 1916.

החיים בפולין היו קשים מאוד, הפולנים האנטישמים שנאו את היהודים, פרעו והתעללו בהם, אולם באותה תקופה לא הייתה לנו עדיין מדינה ולא היה להם לאן לברוח, לכן המשיכו לגור שם ולסבול.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים רצו לכבוש את כל אירופה ולהשמיד את כל היהודים. הם הרגו הרבה מאוד יהודים וזה היה אסון גדול מאוד לעם היהודי – אסון זה נקרא השואה. הגרמנים הנאצים רצו לקטוע את הקשר הרב דורי בעם היהודי על ידי השמדתו וכמובן שלא הצליחו!

הוריי, שעדיין לא היו נשואים, שמעו שהגרמנים מתקרבים לפולין ופחדו שגם אותם יהרגו, לכן ברחו לרוסיה, כי חשבו ששם יהיה להם טוב יותר. אמי לקחה עמה את פמוטי השבת שקבלה מסבתא פסה, הפמוטים סימלו עבורה את המסורת היהודית והקשר לדור הקודם, אל אמה, סבתא שלי.

מכיוון שהוריי חצו את הגבול הרוסי ללא אישור, הם הוגלו לכלא בסיביר הרחוקה, הקרה והמושלגת ועבדו שם בעבודות כפייה, עבודות פרך. הם היו בסיביר במשך שש שנים ובקושי שרדו.

במחנה העקורים – מינכן בגרמניה, ולמעברה בארץ ישראל

ואכן, גרמניה כבשה את פולין ומשפחותיהם של הוריי נספו כמעט כולם, הפולנים פלשו לבתיהם ובזזו את רכושם. בשנת 1945 הסתיימה המלחמה בניצחון בנות הברית (ארצות הברית, צרפת ,אנגליה) על גרמניה.

הסוכנות היהודית (גוף יהודי שעזר ליהודים) החזיר את הוריי מסיביר לפולין ואז הסתבר להם שמשפחותיהם נספו וכי אין להם רכוש או בית לחזור אליו – הם הפכו לעקורים (אנשים שנעקרו מבתיהם והם ללא בית וללא מדינה). בנות הברית בנו מחנות ואת הוריי העבירו למחנה העקורים בעיר מינכן שבגרמניה.

תנאי המחייה במחנות היו קשים מאוד ונקודת האור היו הפמוטים שבהם הדליקה אמי את נרות השבת. במחנה זה הוריי נישאו  ושם נולדתי, באוהל, בשנת 1948. לאחר כל התלאות שהוריי עברו הם הקימו משפחה, דור המשך נולד בקשר הרב דורי – על אפם ועל חמתם של הגרמנים – הניצחון כולו של הוריי.

מדינת ישראל נוסדה בשנת 1948, ובהיותי בת שנה, בשנת 1949, עלינו ארצה הישר אל מעברת בית ליד, מגורים זמניים עד שנעבור ליישוב קבוע. אחי מרדכי (מוטי) ז"ל נולד במעברה, וכך אחי ואני המשכנו את הקשר הרב דורי. תנאי המחייה היו קשים: גרנו באוהלים, השירותים היו בחוץ והתקלחנו בגיגית באוהל. במעברה לא היה מספיק מזון לכולם, לכן המדינה חילקה תלושי מזון לכל משפחה בהתאם לגודלה. זו הייתה תקופת הצנע, תקופה שבה חיו כולם בצניעות ולא התלוננו, מכיוון ששמחו שהם גרים במדינתם. במעברה גרנו במשך ארבע שנים ועברנו לכפר ביל"ו, ואיתנו הפמוטים שהאירו לנו במסע הארוך והקשה.

כפר ביל"ו  – מילדות עד נישואין והקמת משפחה

כפר ביל"ו הוא מושב ליד רחובות. קיבלנו מהמדינה דירת חדר, שירותים ומקלחת בחוץ וכן שתי פרות, מספר תרנגולות וחלקת אדמה לגידולים חקלאיים כדי להתפרנס.

בכפר נמשכה תקופת הצנע, אולם היינו מאושרים כיוון שחיינו במדינתנו ולא בגלות. נהגתי לקום כל בוקר מוקדם כדי לעזור בחליבת הפרות ואיסוף ביצי התרנגולת, ורק לאחר מכן רכבתי על אופני לבית הספר. המקצוע האהוב עליי היה מתמטיקה וכן קריאת ספרים.

שיחקתי עם חברותיי מחבואים תופסת וקלאס, טיילנו בטבע ובפרדסי הכפר, וכן צפינו בסרטים שהוקרנו על הקיר החיצוני של הצרכנייה, לא היה אולם תרבות. חגגנו יחד כל הכפר את חג השבועות ויום העצמאות בריקודים כל הלילה. המיוחד בתקופת ילדותי בכפר היה אורח החיים השליו והפסטורלי.

בהגיעי לגיל 18 התגייסתי לצה"ל. השירות היה מעניין ונתן לי סיפוק רב. בצבא הכרתי את צבי, אבי ילדיי, אשר שירת בצבא הקבע.

דור הילדים, דור הנכדים והקשר עם נכדתי האהובה אלה

לאחר נישואינו, צבי בעלי המשיך לשרת בצבא ביחידת הצנחנים והשתתף בפעולות תגמול שנות מעבר לקו האויב וכן במלחמות נגד מדינות עוינות.

נולדו לנו ארבעה ילדים: איל, אפרת, רינת ואסף. עברנו דירה מספר פעמים כדי להתגורר בקרבת שירותו של בעלי. מקום מגורינו האחרון עד היום היא מעלה אדומים. נהגנו לטייל ברחבי הארץ עם הילדים, בחופשות מבית ספר, מתוך אהבת הארץ. הטיולים המועדפים היו באזור הכנרת, הקמפינג של חוף הכנרת היה אהוב עלינו במיוחד: ישנו באוהל, הכנו בעצמנו ארוחות, שחינו בכנרת וטיילנו בשמורת הטבע של נחל הבניאס, ראינו שם את מפל הבניאס, הגדול בישראל. הילדים למדו להכיר מקרוב את ארץ ישראל היפה. ילדיי גדלו, שירתו בצבא, למדו, נישאו והקימו משפחות.  נולדו להם ילדים (ולנו נכדים) – דור נוסף נולד, דור הנכדים.

נכדתי אלה, המשתתפת עמי בתכנית הקשר הרב דורי, היא בתם של אפרת בתי הגדולה ואביה ניר אלבז. גם עם אלה ויתר הנכדים היינו מטיילים בארץ, מבלים בצימרים ובבתי מלון.

עם אלה, בגיל גן, נהגתי ללכת לגני משחקים, שם אלה אהבה להתגלש במגלשה ולהתנדנד. אלה משתתפת בחוג ריקודים ורוקדת בפנינו את הריקודים שהיא לומדת. לאחרונה היא משתלטת על המטבח ומבשלת לעצמה ולאחותה מיקה. אלה מאוד אוהבת לחגוג איתנו את החגים וימי הולדת של בני המשפחה והביחד הזה יוצר את הקשר החזק בין הדורות.

הפמוטים שעוברים בין הדורות

אני מדליקה כל ליל שבת נרות בפמוטים שעשו את מסעם מפולין לארץ ישראל, המסמלים את המסורת היהודית וכמו כן מקשרים בין הדורות: בבוא היום הפמוטים יעברו לבנותיי אפרת או רינת – ומהן לנכדתי אלה.

סבתא אתי עם הפמוטים המשפחתיים

היה לי חלום להגשים את חלומם של הוריי. כמעט כל משפחותיהם נספו בשואה וחלומם היה להמשך הדורות במשפחתם  – זכיתי להגשים את חלומם.

המסר שלי לדור הצעיר

חשוב לשמור על "הביחד" במשפחה, באהבה ועזרה הדדית, וכן לשמור על הקשר הרב דורי, תוך אהבת הארץ והמדינה.

הזוית האישית

אלה הנכדה המתעדת: היה לי מעניין מאוד ולמדתי על סיפור חייה של סבתא, כך גם הזדמן לי להכיר אותה יותר.

סבתא אתי: תכנית הקשר הרב דורי חיזקה עוד יותר את הקשר ביני ובין אלה. אלה הקשיבה לסיפור עץ השורשים המשפחתי בקשב רב ובסקרנות ונהניתי כאשר התעניינה ושאלה שאלות.