מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר. נולדתי במרקש שבמרוקו להורים מקסימים ולמשפחה חמה. אבי ז"ל היה ממוצא פורטוגלי, אמי – ילידת מרוקו. אנחנו שישה אחים, אני השנייה. בבית דיברו על פלשתינה וכל מעיינם של הוריי היה להגיע לארץ המובטחת.

מגיל צעיר, אחי הבכור ואני, עזרנו במטלות הבית, במיוחד בימי שישי, כי אז הייתה אמי 'נכנסת ללחץ' כדי להספיק להכין את השבת. היא הייתה מתחילה לבשל ותמיד היה חסר לה משהו ואז  היא הייתה שולחת אותי לשוק. אני קונה וחוזרת, אחר כך היא הייתה נזכרת שחסר לה עוד משהו, ושוב הייתי רצה לשוק וקונה. ביום שישי אחד, כשהייתי בת 5, התמרדתי! אמרתי לאמי: "אם לא תבקשי פעם אחת, אני לא הולכת וחוזרת"!

וכך אכן קרה, במקום ללכת לקנות ולחזור הביתה, יצאתי מחומות הרובע היהודי ויצאתי לרחובות מרקש. התפעלתי מכל מה שראיתי, גנים יפים, אנשים, כרכרות רתומות לסוסים. והרגליים רק הולכות… לא הרגשתי בצמא ולא ברעב. משעות הבוקר עד השעה 4 אחר הצהריים הלכתי והלכתי עד שהגעתי לשוק של הערבים. נעמדתי ליד דוכן הפירות היבשים והסתכלתי.

פתאום באה אישה ערבייה, לבושה שחורים, רעלה על פניה, רק את העיניים ראיתי. היא הושיטה לי תאנה, לקחתי ואכלתי בהתלהבות. אחר כך היא הושיטה לי יד, וגם אני הושטתי את ידי וכך צעדנו לעומק השוק. היא נעצרה ליד דלת גדולה מעץ, הקישה והדלת נפתחה. עוד אני פוסעת אחריה פנימה, הופיע פתאום גבר צעיר, חטף אותי והתחיל לרוץ. מאוד נבהלתי ובעטתי בו. אבל הוא לא הרפה והמשיך לרוץ עד שער החומה של הרובע היהודי. שם הוריד אותי מידיו ושאל עוברי אורח האם נעלמה ילדה קטנה? הם התאספו סביבנו ואמרו לו שקוראים לי טיטי ואני הבת של יקוט ויהודה, והתנדבו להראות לו היכן אני גרה.

הלכנו בתהלוכה גדולה לבית שלי, כשאנשים מכל הרחובות הצטרפו אלינו. מסתבר, שכאשר אימא שלי ראתה שלא חזרתי, היא קראה לכרוז שהודיע ברחובות הרובע על היעלמותי. הגענו הביתה בדיוק כשנכנסה השבת. אבי ואמי שמחו לראות שהאבדה נמצאה. אבי אמר למושיע שלי שביום ראשון הוא ייפגש אתו וייתן לו שכר, אך הצעיר ענה שהוא לא עשה את זה בשביל תשלום, אלא כדי להחזיר ילדה יהודייה לחיק משפחתה.

***

כשהגעתי לגיל 6 נכנסתי לכיתה א' בבית הספר אליאנס. הייתה לנו מנהלת מבוגרת שנעזרה במקל הליכה. אני זוכרת שכל מי שאיחר חטף מכות קשות עם המקל. פחדתי ממנה מאוד.

יום אחד אחרי הלימודים הגיע בחור צעיר מארץ ישראל, שליח מהארץ, קראו לו משה. הוא אסף אותנו אחרי הלימודים, לקח אותנו לשער בית העלמין היהודי, שם הושיב אותנו במעגל וסיפר לנו על הארץ. הוא לימד אותנו שירים בעברית, לקח אותנו לטיולים בטבע וצירף אותנו לתנועת בני עקיבא. בכל מוצאי שבת נפגשנו לסעודה שלישית ברחבה שלפני בית העלמין, 20 בנות בגילאי 9-8. בינואר 1951 אחי הצטרף לקבוצת ילדים שעמדה לעלות ארצה. חגגנו לו בר מצווה מוקדם והוא עלה לארץ. בספטמבר אותה שנה, אבי נהרג בתאונת עבודה ואמי ישבה 'שבעה'. באותו זמן המדריך חילק לנו טופס לחתימת ההורים שהם מאשרים את העלייה ארצה. אמי הייתה באבל ואני נדנדתי לה שתחתום על הטופס. פשוט שיגעתי אותה. ברוב ייאושה היא חתמה. הבאתי את הטופס למדריך. הוא ביקש מכל הילדות בעלות הצמות, להסתפר. הלכתי לספר, שכבר היה בסוד העניינים, והוא סיפר אותי תספורת קצרה כמו בן.

פחדתי לחזור הביתה, חיכיתי עד שיחשיך ועליתי הביתה. נעמדתי במדרגות ואז אמי פנתה אליי: "ילד, לך הביתה, אולי ההורים שלך מחפשים אותך". ואני לא זזתי.

היא התקרבה וקלטה שזו אני. שאלה בבהלה "למה עשית?" אמרתי לה שהמדריך ביקש מאתנו. היא בכתה.

בסוף ספטמבר 1951, ואני בת 9, אמי הכינה לי מזוודה עם מנעול קטן, ובה בגדי שבת וכסף, דברים טובים, פירות יבשים ועוגיות שהיא אפתה לי. נפרדנו בערב מוצאי שבת. אנחנו קבוצת הילדים שעמדה לעלות לארץ, התאספנו ובשעה 02:00 בבוקר הגיעה משאית מכוסה בברזנט. העלו אותנו בשקט ונסענו מרחק של בערך 600 ק"מ עד שהגענו למחנה-מעבר בקזבלנקה. כאשר התמקמנו באוהלים, אני וחברותיי מהכיתה, ניגש אליי ילד, בערך בגיל 15, ואמר לי שאימא שלי ביקשה ממנו לשמור על הכסף שהיא נתנה לי. אני האמנתי לו, הוצאתי מהמזוודה את הכסף ומסרתי לו. הוא נעלם ואני נשארתי בלי דמי כיס.

בחודש אוקטובר הפלגנו לצרפת והגענו לנמל מרסיי. שם קיבלו את פנינו בבאגט חם עם חמאה וריבה. זה היה חלום! במרסיי שהינו עד אמצע דצמבר 1951. אז הפלגנו באנייה לארץ ישראל.

ההפלגה הייתה קשה. הים רעש וגעש. חלקו לנו חגורות הצלה. אני ישבתי בירכתיים של האנייה ודיברתי עם אלוהים… סיפרתי לו שאני לא יודעת לשחות. כאשר ראינו מרחוק את האורות הנוצצים של חיפה, פצחנו בשירה אדירה "ארצה עלינו, ארצה עלינו". רקדנו והתחבקנו והיינו מאושרים עד אין קץ. הגענו לחיפה בנר השביעי של חנוכה. כשירדנו מהאנייה, דבר ראשון אני והחברות שלי נישקנו את אדמת הארץ הטובה, כי אימא ביקשה.

לקחו אותנו ל'אחוזה' ושם חילקו אותנו למוסדות בקיבוצים. אחי שהיה כבר בארץ, כתב לי שאבקש רק את נווה עמיאל ליד שדה יעקב. הוא הבטיח שאם אגיע עם חברותיי, הוא יחכה לנו עם תפוזים. הצלחתי להלהיב 12 בנות והגענו בינואר 1952 לנווה עמיאל. היינו לבושות בבגדים כחולים, חולצה ומכנסיים, ומעיל כחול ונעליים גבוהות שחורות. כל הדרך שרנו עד בואנו לנווה עמיאל, שם חיכו לנו אחי וחבריו עם תפוזים, כמו שהבטיח. בנווה עמיאל התחנכתי במשך שלוש שנים, עבדתי בלול, אלה היו השנים הכי יפות שלי!

הזוית האישית

הסיפור תועד בפאלאס להבים והועלה למאגר סיפורי המורשת במסגרת הקשר הרב דורי