מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

פיתוח טכנולוגי לטובת ענפי החקלאות

סבא ואני בביתו בשדה אליהו
סבא אתי במחנה בני עקיבא
סיפורו של אִתַי צונץ

שמי אתי צונץ, נולדתי בקיבוץ שדה אליהו  ב 1943.

אני גר בקיבוץ שדה אליהו ואושר הוא הנכד שלי. אני זוכר  בתקופה של הילדות  חום, אבק, בוץ, קור וגשם. אבל אני זוכר ילדות מאושרת במרחבי הקיבוץ, כשעוד לא היו מדרכות, ולא היתה תאורת רחוב, ולא היו בתי שימוש מסודרים ומקלחות.

כך היה לאורך תקופת הילדות שלי. אני חייתי בתקופה בה בנו את הקיבוץ, ולקח זמן עד שהכל היה מסודר, וכך חיינו אז. לא ידענו שאפשר לחיות אחרת. למשל,  בית הילדים שלנו  היה בפחון. זה היה פח ברזל על מסגרות מעץ, בשמש הלוהטת של עמק בית שאן. הפחון להט בקיץ, ובחורף, סבלנו מנורא קר. זה לא היה פשוט. השירותים היו מאחורי תעלת המים שאותה היינו צריכים לעבור מעל קורת עץ, וזו הייתה חוויה מעניינת. קראו לי בשמי, אִתַי, כי אז נהגו לקרוא בשמות תנכ"יים. אבא שלי פתח את התנ"ך, ומצא את השם אתי הגיתי, שהיה אחד מגיבורי דוד: שר הצבא השלישי של דוד. "אִתַי" כותבים בלי האות "י" וכך גם כתוב בתעודת הזהות שלי. אז בצבא, חשבו שקוראים לי אֶתִי, ושלחו אותי לקורס אחיות. אגב אני ה"אִתַי" השני בישראל (והיחיד בישראל שנכתב כך). אתי הראשון היה מנהלל, והוא נולד ב1938. צונץ הוא שם משפחה יהודי אשכנזי. מקור השם בעיירה הגרמנית צונז אם ריין (Zons am Rhein) צוֹנז על נהר הריין, אבי הכין אילן יוחסין של משפחתנו משנת 1488 עד 1998 מעל חמש מאות שנה.

זה ספר היוחסין שאבא של אתי כתב

תמונה 1

הגננת שלי הייתה מלכה האס, הגננת המיתולוגית, זו שהגתה את חצר הגרוטאות, שהביאה לידי ביטוי את היצירתיות של הילדים. היא נפטרה בשנת 2021 בגיל 101. למדתי בבית הספר המשותף שדה אליהו, שכיום הוא נקרא בית ספר שק"ד, ולא סיימתי את בית הספר. נשארתי כיתה. הכיתה שלנו התפרקה, אז חלק עברו לכיתה יותר גבוהה. אחרי הצבא למדתי אלקטרוניקה, ועבדתי בחשמלית שדה אליהו. לימים גייסו אותי ללמד בבית הספר המשותף בשדה אליהו, ללמד אלקטרוניקה. המעבדה בה לימדתי, היא היום הכיתה בה נכדי אושר לומד. לימדתי את ילדי התיכון, בכל יום שישי את מקצוע האלקטרוניקה.

סיפורו של חפץ – מכשיר 'בקרת השקיה מרחוק'

בשנות השבעים של המאה הקודמת, כל נושא התקשורת היה בתחילת דרכו, עדין היו רק טלפונים קוויים בודדים בקיבוץ, על טלפונים בבתי החברים, היה אפשר רק לחלום. בחרתי בחפץ מאוד מעניין שאנחנו בנינו אותו. שנקרא 'בקרת השקיה מרחוק'. זהו מכשיר המוצמד לרכב של חקלאים, ומטרתו לפתוח ולסגור את המים, להשקיית השדות מרחוק, ללא צורך להגיע לשדה. הרעיון הוא, שהחקלאי לא צריך לגשת לברז, אלא הוא יכול מהרכב שהוא נוסע בו, לפתוח ולסגור את המים  בשדות. המכשיר נראה כמו קופסה קטנה עם מתגים. לכל חלקת שדה, יש כפתור ומתג מתאים, שהפעלתו גורמת לפתיחה וסגירה של המים מרחוק.  זה היה משהו חדשני. גם חברות גדולות בתחום, עדיין לא עשו מערכות כאלה. אנחנו היינו היחידים שהיה לנו דבר כזה, אבל לא מכרנו אותו, כי זה היה לשימוש עצמי, ורק לשדות שלנו. את האנרגיה להפעלת המכשיר שנמצא בשדה ליד הברז, הפעלנו על ידי פאנל סולרי קטן, שחברת תדיראן ייצרה לצבא ושהמדען שלה, נתן לנו עבור הניסיונות שלו, לפיתוח הפאנל (שאז היה דבר חדשני – אגב – הפאנלים פועלים עד היום בשדות). פטנט זה, חסך הרבה מאוד ריצות, הרבה מאוד יציאות לשדות, ועזר מאוד לחקלאים. זה בעצם מה שרצינו.

בימים ההם, היה קשה מאוד להיות חקלאי. הוא היה צריך לצאת בלילה, לפתוח מים ולסגור מים זה לא היה פשוט, ולכן בנינו את המכשיר הזה, כדי שיהיה להם יותר קל. זה היה מכשיר פורץ דרך, שלא היה בנמצא בזמנו אצל אחרים, ואנחנו הצלחנו לבנות אותו בכוחות שלנו. כיום החפץ כבר לא בשימוש, כי בנינו אותו בסוף שנות השבעים, שאז זה היה משהו חדשני שלא ידעו איך לממש אותו. המכשיר נמצא היום בחשמליה של הקיבוץ. היום השליטה על המים בשדות נעשית בצורה ממוחשבת, דרך טלפונים ניידים מרחוק. אבל אז, המכשיר היה מבוסס על אלקטרוניקה מאוד ישנה, אבל היא פעלה.

מכשיר בקרת השקיה מרחוק

תמונה 2

סבא אתי במעבדת האלקטרוניקה

תמונה 3

את התמונה הזו  סבתא שלי מרים, צילמה בשנת 1958. הייתי בערך בן חמש עשרה. רואים אותי במעבדת האלקטרוניקה שלי. בתקופה ההיא, זה היה דבר חדשני ביותר. לא היו הרבה אנשים שהתעסקו באלקטרוניקה בתקופה הזאת. זה היה משהו חדש בעולם. האלקטרוניקה התבססה על שפופרות רדיו ולא כמו היום, על טלפונים משוכללים. זאת הייתה אלקטרוניקה בסיסית. במעבדת האלקטרוניקה שלי, בניתי מקלטים לרדיו ומשדרים ועוד מכשירים דומים. ברוב הילדות שלי, עסקתי בבניה של מכשירי אלקטרוניקה: תיקנתי מקלטי רדיו לחברים בקיבוץ, כי לא היו הרבה אנשי מקצוע, שידעו להתעסק באלקטרוניקה. זה היה אז מקצוע מאוד מיוחד.

היום אני בן שבעים ותשע, נשוי לברכה, יש לנו ארבעה ילדים: הלל, גדעון, דרור וורדינה (שהיא אמא של אושר, נכדי).  יש לי שלושה עשר נכדים ונין אחד. אני עובד בחשמליה במשך היום, ואני עסוק בעיקר בתכנונים, כמו למשל מערכות סולריות, מיזוג וקירור ובקרה. עושה הרבה פרויקטים ונהנה מכל רגע.

הזווית האישית

אושר: היה לי מאוד כיף ומעניין לשמוע את הסיפורים של סבא שלי. אני חושב שאם לא הייתי עושה את העבודה הזו, לא הייתי יודע הרבה דברים על סבא שלי.

סבא אתי: מאוד נהניתי לספר את הסיפורים האלה לנכד שלי אושר.

מילון

פחון
פחון הוא מבנה פשוט העשוי מלוחות פח או פח גלי אשר בנייתו היא פשוטה מאוד וזולה עד כדי כך שחומרי בנייתו עשויים להיות שאריות של תוצרי בנייה אחרים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בימים ההם, היה קשה מאוד להיות חקלאי. הוא היה צריך לצאת בלילה, לפתוח מים ולסגור מים זה לא היה פשוט, ולכן בנינו את המכשיר הזה, כדי שיהיה להם יותר קל“

הקשר הרב דורי