מאגר סיפורי מורשת

שמי בת-שבע אפרים. קיבלתי את שמי על ידי לובה אליאב זיכרונו לברכה, שהיה המדריך הראשון במושב נבטים. לובה לקח את אמי ללדת ברכבו, הרכב היחידי שהיה  במושב באותה התקופה. לאחר לידתי ביקש מהוריי מרים ודוד אברהם ז"ל לבחור לי את שמי. לובה בחר את השם בת- שבע, כציון שבע שנים לפירוק הפלמ"ח, ובנוסף, נולדתי בעיר באר שבע.

עד היום משפחתו של לובה ומשפחתי נמצאות בקשרים משפחתיים הדוקים, מגיעים לאירועים משמעותיים: חתונת ביתי אוריה לפני כשנה, להבדיל גם בהלוויה של אימי לפני כשנתיים. לובה היה עבורי כאב ודמות לחיקוי, זוכרת שהיה מציג אותי כבתו והזכיר את שמי במאמרים שונים, בהרצאות ובספרים שכתב.

השם 'בת שבע' הפך מהר מאוד לשם חיבה 'שבע' 'שבק'ה' בקרב חבריי ומשפחתי ובנוסף לכך, הוריי העניקו לי ב'זבד הבת' בבית הכנסת גם את השם שרה על שם שתי הסבתות שלי. שם משפחתי בתקופת הרווקות היה אברהם ושונה לאפריים בעקבות נישואיי למאיר.

כבת הבכורה במשפחה, קיבלתי תמיד מטלות רבות, משום שהוריי היו עולים חדשים, והיה עליי לנסוע איתם לכל מקום, על מנת שאוכל לתרגם ולקבל החלטות מה לקנות ואיך. זכור לי שתמיד נסעתי איתם לאירועים משפחתיים מחוץ למושב, כך שעד היום אני מכירה היטב את האנשים במשפחה ובקהילה.

למדתי בנבטים עד כתה ו'. מאחר ולא היה בית ספר במושב מעל כתה ו', עברתי ללמוד בפנימיית 'עיינות'. שם למדתי בכיתות ז'-ח'. כיתות ט'-י"ב למדתי בפנימיית 'אשל הנשיא'. בהמשך הייתי עתודאית בירושלים, שם למדתי הוראה  ולאחר נישואי התגייסתי. גיוס לאחר נישואין היה אז דבר מאוד נדיר, באותה התקופה לא היו הרבה נשים שהתגייסו בכלל והצהירו שהן דתיות, בטח לאחר נישואין.

גדלתי בתחושה של ילדה אהובה, שמקבלת אהבה ותמיכה מההורים, ומסבא ומסבתא שחיו איתנו בבית. אני זוכרת כל מיני פינוקים: למשל, כשהורי היו נוסעים לבאר שבע לסידורים, היו קונים לנו כל טוב, כמו למשל מנגו שהיה מאוד נדיר בארץ, ארטיקים וגלידות שהיו מגיעים לנבטים בקלקר ועד הגעתם הפכו לנוזל.

בחגים היו מנהגים מיוחדים במשפחתנו. בבית הורי היינו משפחה קטנה יחסית, רק שלושה ילדים. בחגים כמו ראש השנה גם הנשים  מברכות, האימא והבנות, וזה נמשך עד היום בהתכנסות גם של המשפחה המורחבת של אחותי ואחי. החגים שאני מאוד אוהבת  עוד מבית הוריי, הם ראש השנה ופסח. ראש השנה זו התחדשות, זמן לחשבון נפש ובקשת סליחות. כל פעם מהדהדת באוזניי תפילת הבקשות לאחר השכמה מוקדמת לפני זריחת החמה ולאחר מכן מתלבשים חגיגית והולכים לביהכ"נ. בפסח עובדים קשה בפרק זמן קצר. הכול נקי ומצוחצח כמו ניקוי הגוף והנפש, החלפת כל הכלים וקניית כל המוצרים הכשרים לפסח.

לצערי, אבא  דוד ז"ל נפטר בגיל 63 (לאחר שהיה לו אירוע מוחי שש שנים לפני כן ואיבד את יכולת הדיבור והיה בשיקום ב'בית לוינשטין', וכל פעם מצבו החמיר). אימא, מרים, תרמה לזכרו ולזכר הוריה אליהו ושרה ז"ל, חנוכייה מנחושת שהביאו מקוצי'ן ל'מוזיאון ישראל' בירושלים, ופרוכת לבית הכנסת. לפני כשנתיים איבדתי את אימי היקרה לי מכל, ולאחר מכן תרמנו לוח אלקטרוני שבו מוצגים זמני תפילה, שעות כניסת שבת,  ועוד.

בכיתה ד' הייתה לי מורה שאהבה אותי מאוד ולעיתים קרובות הייתה מחמיאה לי על הידע שלי. אותה מורה, לקחה אותי פעם לסוף שבוע לבית הוריה במושב אורה, חוויה שזכורה לי כחוויה מיוחדת. בנוסף אליה, בכיתות ה'-ו' היו שני מורים שהיו נשארים בשבתות והיו עושים לנו קבלות שבת לאחר ארוחת שבת משפחתית. מספר פעמים היו מספרים לכל התלמידים, שהם ממש נרגשים לשמוע את זמירות השבת הבוקעות מביתי כשהיו עוברים לכוון 'בית התלמיד' שהיה במתחם בית הספר. לאורך השנים בהופעות והצגות בבית הספר היו נותנים לי תפקידים. אין ספק שהתנסויות אלו הוסיפו לי לביטחון העצמי.

לאורך כל הדרך, התמיכה של הורי הייתה לי משמעותית. לדוגמא: כשלמדתי ב'עיינות' בכתות ז'-ח' אימא שלי הייתה כותבת לי מכתבים והתלמידים לא היו מאמינים שהיא כותבת בעברית. הורי תמיד הגיעו לאסיפת הורים באוטובוסים שאז זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל וכמעט בלתי אפשרית. הם היו מגיעים יום לפני לקרובי משפחה ולנים אצלם. למחרת היו מגיעים לבית הספר 'עיינות' ולאחר מכן, חוזרים לקרובים נוספים ללילה נוסף ורק בבוקר למחרת היו עושים את דרכם חזרה הביתה. כשהיו מגיעים אליי, תמיד הגיעו עם חבילות של מיני מתיקה וחטיפים קוצ'ינים שאהבתי, שהיו מכינים בבית בכמויות גדולות שיספיק לחבריי.

בכתה ח' החלטתי סופית שלא מתאים לי להמשיך ב'עיינות'. התגעגעתי מאוד הביתה, היינו יוצאים לשישי שבת אחת לשלושה שבועות והנסיעה הייתה מייגעת. זה מאוד השפיע על מצב הרוח ועל הלימודים. לכן הורי היו צריכים לבוא ולחתום על בקשתי לסיום לימודי ועברתי ל'אשל הנשיא'.

ב'אשל הנשיא', היינו יוצאים כל שבת שנייה והנגישות לתחבורה הציבורית הייתה נוחה. בכיתה ט' ב'אשל הנשיא' ממש פרחתי, שובצתי לט'3. בסיום השליש הראשון הייתי תלמידה חרוצה והציונים היו רק 'טוב מאוד' ו'מצוין'. העבירו אותי לט'1. אני חושבת שגם בזכות המחנכת שהייתה לי, היא התלהבה ממני ותמכה בי ולכן הייתה לי מוטיבציה גבוהה ללמוד. כשהורי הגיעו לאסיפת הורים הם ראו את התעודה שלי ואת התלהבות המורה ממני, אז הבינו שעשינו צעד נכון.

ב'אשל הנשיא' פרחתי, קראתי המון ספרים והיו הרבה פעילויות חברתיות וחוגים שהשתלבתי בהם כמו: ריקודי עם, התעמלות אומנותית, מקהלת בית ספר והופעה על במה במסיבות. אהבתי את מקצועות התנ"ך וכלכלת הבית. בנוסף לכך, אהבתי לעבוד בחקלאות, בענף הדיר, יצאתי למרעה וחלבתי את הכבשים. בענף הלול אספתי את הביצים בבוקר ובמקום ללכת לחדר אוכל הכנו חביתות מהביצים שאספנו.

כשהגיע שעתו של צו הגיוס התחלתי בתהליכי גיבוש לנח"ל, נסענו עם חברים לשישי שבת לכנסים. במקרה המורה לכלכלת הבית המליצה להורי שאלך ללמוד את הוראת התזונה וכלכלת הבית ולדחות את הצבא במסגרת עתודה צבאית. כך מצאתי עצמי לומדת שלוש שנים בירושלים הוראת התזונה וכלכלת הבית ובשנה השלישית התווספה הוראת מלאכות יד. לאחר שסיימתי, נישאתי למאיר בעלי באוגוסט  1975.

לימדתי בתיכון דתי שלושה חודשים. בנובמבר התגייסתי לחמישה שבועות, לטירונות ולאחר מכן חזרתי ללמד באותו בי"ס כעשרים שנה, בבית הספר של "עליית הנוער" לתלמידים טעוני טיפוח, שנפלטו מבתי ספר אחרים. במהלך אותם שנים לימדתי גם מקצועות נוספים שנלמדו בימים חופשיים שלי, בהשתלמויות קיץ ובשנות שבתון. דברים כגון העשרה אינסטרומנטלית, הוראה מתקנת בעברית, הנחלת הלשון לעולים מאתיופיה במהלך העלייה ב'מבצע משה' וב'מבצע שלמה', חינוך לחיי משפחה לכתות י"א -י"ב. יש לציין שתמיד הייתה לי כמיהה ללמוד עוד ועוד ולאו דווקא לעסוק בזה.

בגיל ההתבגרות הנוכחות שלי התחילה להיות בולטת, בכל מקום אנשים החמיאו לי.  בכיתה י"א נבחרתי לייצג את בית הספר בכנס 'אוהלו' למשך עשרה ימים. שם התחלתי להתלהב, על זה נאמר "הצצתי ונפגעתי". התחלתי להיות פעילה במפלגת העבודה, בנוער העבודה, לעמוד בבחירות למרכז משמרת הצעירה, למרכז המפלגה וללשכת מפלגת העבודה בפריימריז ארציים. נבחרתי במקומות גבוהים מאוד. הבחירות הראשונות שלי היו דרך 'תנועת המושבים' (אני מתפקדת כחברת מזכירות תנועת המושבים עד היום). נבחרתי למקום הראשון גם לפני הגברים, היו שתי נשים שהתמודדו מההתיישבות הוותיקה והן טענו שזה היה בחירות עדתיות. האמת לא האמנתי למשמע אוזניי. בבחירות האחרונות שהיו ללשכת המפלגה, נבחרתי עם עוד שתי נשים נוספות (דליה רבין פילוסוף ואורנה אנג'ל). בבחירות אלו, לא יצאתי במסע בחירות משלי, בשל מעורבות בתאונת דרכים  אך למרות כל זאת לשמחתי נבחרתי באותן בחירות.

בנוסף, הייתי פעילה ציבורית ופוליטית בנושאי מעמד האישה ברמה הארצית. רבים מתושבי נבטים רצו שאתמודד לסגנות ראש המועצה בבני שמעון, במהלך חודשים סירבתי כי ראיתי את עצמי בפעילות ארצית והיו תקופות שמנהיגי המפלגה רצו שאתמודד לכנסת. לבסוף, נכנעתי ללחצים ועברנו לראשונה בחירות במושב לתפקיד הסגנות. כך מצאתי את עצמי עוזבת את ההוראה, יוצאת לחל"ת ועובדת במועצה ללא שכר מכיוון שחיים רמון  שר הפנים דאז הוציא תקנה שמי שמחליף באמצע קדנציה לא מקבל שכר. כך עבדתי שנה שלמה, ללא שכר עם ארבעה ילדים קטנים בני 1-9, ללא ביטוח אישי, כך שהצטרכתי לעשות ביטוח חיים פרטי , כמובן ללא רכב, נאלצתי להתנייד עם הרכב המשפחתי ובלי החזר הוצאות.

לאחר שמונה חודשים כשנשברתי ורציתי לעזוב , מאיר בעלי אמר: "ציבור גדול בחר בך, אינך יכולה לנטוש הכול…" והוסיף "אל תדאגי לא נמות ברעב, כשהיינו עולים חדשים אכלנו לחם מרגרינה וסוכר. היום יש ריבה, דבש וממרח שוקולד". כעבור שנה משרד הפנים אישר למועצה לתת לי שכר. לאחר מכן נבחרתי פעמיים ברצף, ללא מתמודדים מהמושב וללא חברי מליאה אחרים. בקדנציה השלישית שוב לא קיבלתי שכר מפני שהמדינה החליטה על איחוד רשויות ושכר רק לרשויות שיש עשרת אלפים תושבים. הפכתי להיות סגנית בתואר ולא בשכר ולכן התחלתי לעבוד כיועצת לשמעון פרס ב'משרד נגב והגליל'.זה אילץ אותי להתפטר ממוסדות המפלגה שנבחרתי אליהם. לאחר בחירתו של פרס לנשיאות עברתי ל'רשות לקידום מעמד האישה' במשרד ראש הממשלה כרכזת מוניציפלית.

חשוב לציין שבחלק מתפקידי הייתי יו"ר ועדת מכרזים, ולכן נסעתי ללמוד בתל אביב קורס בדיני מכרזים. קידמתי את נושא "שותפות 2000" במועצה עם קהילת מונטריאול ובאר שבע, זאת למרות התנגדויות שעלו על ידי חלק מהנהגת המועצה. שם לקחתי על עצמי להיות בחלק מועדות חברה, קהילה וחינוך, ובניסיונות לייצר שותפים פעילים ומצליחים.

כאשר נבחרתי לקדנציה השנייה, החלטתי לפרוש מההוראה ולמדתי לתואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ב'ספיר'  ובהמשך  לתואר שני בממשל ושלטון מקומי 'בבינתחומי הרצליה'.   בשנים אלו  מוניתי לדירקטורית ב'דקסיה' ישראל (בנק אירופאי שיש לו 24 סניפים באירופה),  בוועדת ביקורת ובוועדת אשראי. את קורס הדירקטורים למדתי בשנת 1984 באוניברסיטת תל אביב. הייתי שש שנים בתפקיד. מעבר לכך עד היום אני מתפקדת כחלק מהוועדה הציבורית ב'סינפונייטה' באר שבע.

בשנים האחרונות המשכתי להעשיר את הידע שלי במכללת 'ספיר' , למדתי קורסים שנתיים להכשרת מנהלי קהילות בישובים הכפריים, זאת כיון שהייתי פעילה בתחומים רבים בקהילה ובנוסף התחלנו הרחבה בנבטים, חשבתי שיעזור להבין ולהרחיב את הידע בנושא.

בזמן שהתחלתי להמריא בתפקידים השונים שחלקם היו בהתנדבות, מאיר בעלי הפסיק את הפעילות הציבורית שלו במושב. באמירתו כי לי יש יותר סיכויים להתקדם ולהצליח. אחרי שהגיעו הילדים אמר כי יש צורך שאחד מאתנו יישאר בבית.

הילדים היו מרכז חיינו, הגענו להורות לאחר אחת עשרה שנה של התמודדויות לא פשוטות בנושא ההריון, ובהן היו מספר פעמים שניצלתי בנס, חיבקנו ואימצנו את בננו אלדד, עשינו לו ברית ופדיון הבן בביהכ"נ היפה במושב.

בהפרש של שנה וארבעה וחצי חודשים חיבקנו את בתנו מור. שוב היה הריון ספונטני ושוב הסתיים כמו בפעמים הקודמות. התפללתי לבורא עולם, אנא תן לי לטפל בשני הילדים הקטנים שלי. טסתי כמו הרבה פעמים לחו"ל במשלחות שונות. הפעם במשלחת לגרמניה, ולפתע חשתי רע מאוד. חזרתי ונסעתי לביה"ח לדעת מה הבעיה שלי ומסתבר שאני הרה. מיד אושפזתי לשבעה חודשים עד ללידת ביתנו אוריה. לאחר כחמש שנים כשהייתי בהתמודדות לסגנות גיליתי שוב שאני הרה . כך נולד בננו דורון.

הזוית האישית

בת שבע אפרים – הכרתי את התלמידה הלל, את אישיותה, יכולותיה והנכונות להקשיב ולשתף פעולה. לי אישית עצם ההתמקדות בסעיפים השונים, הביאו אותי לזכרונות שבדרך כלל לא הייתי זוכרת אותם ביומיום, ואילץ אותי להיות ממוקדת ומצד שני מרוב דברים וזכרונות שעלו לא יכולתי להתמקד ולרשום רק בנקודות או בקצרה, אלא להרחיב ונראה לי שזה סחף אותי. הלל לוזון – למדתי מזה להקשיב, לשמוע ולכבד.