מאגר סיפורי מורשת

בספטמבר 1939 ברחנו לרוסיה. הגרמנים היו בעיר כשלושה חודשים. שכנתנו הגויה אמרה לנו שאוטוטו לוקחים את כל היהודים לגטו. היא עזרה לנו לברוח לרוסיה כשאנו מחופשים לנזירים. בתמורה אבי נתן לה את המפתח למאפייה שהייתה לנו.

ברוסיה עברנו ממקום למקום, בכל פעם שהגרמנים נכנסו למקום אחד, עזבנו למקום אחר. כך במשך חמש שנים. היה קשה, לא היה הרבה מה לאכול. זכור לי מקרה שבו כלב הביא לפתחנו יונה, אמא אמרה שה' שלח לנו אותה ועשתה מרק טעים שאני זוכרת עד היום.

כשנחתו פגזים אבי היה מחבק אותי ואת אמי כך שאם נינצל אז נינצל כולנו ואם חס וחלילה ניפגע אז ניפגע כולנו, שלא יישאר מישהו בודד. ברוך ה' ניצלנו וחיינו שלושתנו.

בסיום המלחמה חזרנו לפולין, שם גילינו שלא נשאר דבר – לא בית ולא כלום. אח של אמי היה בברזיל והוא שלח לנו כרטיסים כדי שניסע לברזיל להתחלה חדשה.

בברזיל התחלנו לעבוד, פתחנו בר לאוכל יהודי ומתוקים והצלחנו להתקיים ולהתקדם.

בעלי ז"ל היה מאוד ציוני וכך גם הוריי. הגענו לבקר לראשונה בישראל בשנת 1975, לשכונת יד אליהו בתל אביב. תמיד תרמנו כמה שיכולנו לישראל, בעלי לא זכה לעלות אבל אני עליתי גם בשבילו.

כיום אני גרה אצל נכדתי ביישוב נעלה.

תשע"ה 2015