מאגר סיפורי מורשת

שמי פאינה באלק, נולדתי בקייב, אוקראינה ב- 2 לספטמבר, זאת הייתה שנת 1946, שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. יש לי ארבעה ילדים מדהימים ו-11 נכדים שאני הכי אוהבת בעולם. המשפחה שבה גדלתי – אימא, אבא ואחותי – כבר אינם, אני הדור המבוגר ביותר שנשאר.

אימא שלי, פלינה באלק, ואבא שלי, לב רזניק, הכירו בתקופת טרום המלחמה. ההיכרות ביניהם הייתה מקרית אבל חזקה מהכל. המלחמה התחילה באוקראינה ביום החתונה של אימא ואבא, 22.06.1941 וביטלה את חתונתם. אימא שלי פלינה הייתה רופאה ולכן נשלחה לעבוד בבית חולים, ואבא שלי ליובה (כינוי) גוייס לצבא האדום למלחמה בנאצים. עד 1943 הם לא ידעו מה קורה אחד עם השני והאם הם בכלל בחיים. לאחר שנתיים של מלחמה אבא שלי נפצע מאוד קשה והגיע לבית חולים באוקראינה, שם חיכתה לו החלמה ארוכה. באחד הימים בבית החולים, אחד החיילים שהיו איתו במחלקה סיפר על רופאה שטיפלה בו בבית החולים שליד הרכבת באומסק, רוסיה. ברגע שאבא שמע את התיאור של אותה רופאה, מיד הבין שמדובר בפלינה אהובתו. הוא זכר את התיאור שאותו חייל נתן לו ומיד כשהחלים לאחר כמה חודשים התחיל במסע ברגל של כ-5000 קילומטר לעבר אומסק. בלי טלפון, בלי כתובת, בלי שם מדויק, הוא פשוט התחיל ללכת עם הידיעה שיש רופאה בבית החולים שליד הרכבת באומסק.

מאלבום התמונות

בוקר אחד פלינה שמעה דפיקה על הדלת, היא ניגשה לפתוח אותה ומאחורי הדלת עמד לב, אבא שלי! ככה הם התאחדו אחרי הכל, חזרו אחד לשניה והתחתנו נגד כל הסיכויים. אימא שלי אז גרה בחדר קטן בדירה משותפת שקיבלה מהעבודה בבית החולים. יחד איתה באותו החדר גרו עוד כעשרה בני משפחה שברחו מאוקראינה, ואבא שלי הצטרף אליהם לאותו החדר. שם באומסק, בשנת 1944 נולדה אחותי הגדולה ריטה, כשנתיים לאחר מכן הם עברו לקייב שבאוקרינה ושם אני נולדתי. כשהייתי בת שלושה חודשים נאלצנו לברוח מקייב מאחר ומישהו הלשין על כך שאבא שלי היה בשבי בזמן המלחמה. כך הגענו לאומן, עיר בה אף אחד לא הכיר אותנו, ואשר הפכה לביתי עד לגיל 7.

הילדות באומן

אני זוכרת את הבית באומן עד היום. גרנו בבית חצי הרוס, כל הקומה הראשונה הייתה שרופה, שחורה כולה. מולנו היה בית גדול עם ספרה 5 גדולה בצבע כחול, הבית היה של משפחת בילינסקי. היה להם בן, פימה, קראתי לו ״פימקה״ (הוא הפך לפרופ׳ לספרות באונ׳ סנט-פטרסבורג). לא היו לנו אז משחקים, אז היינו ממצאים כל מיני דברים, לפעמים גם ממש מוזרים. אני לא אשכח איך אני ופימקה היינו נעמדים אחד מול השניה, יורקים ומנסים לקלוע לפה של השני, אפשר להגיד שזה היה המשחק האהוב אלינו.

כשהייתי בת 7 עברנו לניקלייב, אוקראינה בעקבות העבודה של אבא. הוא היה בונה וסולל דרכים בין עירוניות במטרה לתקן אותן אחרי המלחמה ורוב הזמן לא היה בבית. בניקלייב הבנתי שיש לא רק יהודים בעולם, אומן הייתה עיר של יהודים וכל עוד גרתי שם אלו היו כל מי שפגשתי, לא הבנתי שאנחנו יהודים, זה פשוט מה שהכרתי.

מאלבום התמונות

תקופת בית הספר והלימודים

המעבר לניקולייב שינה לי את החיים לחלוטין, פתאום הבנתי שאין רק יהודים בעולם. זאת הייתה עיר אוקראינית והאנטישמיות הייתה אצלם בדם. למשל – אימא ואבא לא יכלו לדבר ביידיש ברחוב. כששאלתי אותם איזו שפה זאת? הם ענו לי ״שפה זרה״, בלי להסביר כלום.

בניקלייב התחלתי את כיתה א׳. אני זוכרת איך ביום הראשון המורה ביקשה מאיתנו שכל אחד יגיד מה המוצא שלו. כל הילדים ענו בתורם אחד רוסי, אחד אוקראיני ואז הגיע תורו של ילד ג׳ינג׳י אחד. כשהוא אמר שהוא יהודי, כל הכיתה התחילה להצביע עליו ולקרוא ״ז׳יד״. אני זוכרת את ההרגשה המצמררת עד היום. כשהגיע תורי לא ידעתי מה המוצא שלי אז אמרתי שאברר עם אימא שלי. חזרתי הביתה מבית הספר, אימא בדיוק עמדה במטבח המאולתר שלנו וחתכה משהו. אני זוכרת איך אני שואלת את אימא שלי, ״מאיזה מוצא אנחנו?״ ואימא עונה לי בלי אפילו להסתכל אליי: ״יהודים״. באותה השנייה הרגשתי איך זרם של קור מתפשט אצלי ברגלים מרוב פחד מההבנה בפעם הראשונה שאני – יהודיה. הילד הג׳ינג׳י ואני היינו היהודים היחידים בכיתה. למחרת, כשחזרתי לבית הספר, אמרתי בכיתה שאני אוקראינית. כך חייתי בפחד מעצם היותי יהודיה עד כיתה ד׳.

אלו היו שנים לא פשוטות, אימא ואבא עבדו קשה ולא היו הרבה בבית. אחותי ואני היינו תמיד ביחד, באמת החברות הכי טובות, ככה חונכנו. יום אחד אבא חזר מהעבודה אחרי שלושה שבועות, הייתי אז בכיתה ב׳. אחותי ואני רבנו. אני כבר לא זוכרת מי התלוננה על מי, אבל אבא בתגובה (כמו שהיה מקובל בזמנו) נתן לשתינו כהוגן עם חגורה, ואמר: ״בחיים אל תבואו אליי להתלונן אחת על השניה, אתן אחיות״. כאשר היא הלכה ללמוד באוניברסיטה לרפואה בקאזיאן רוסיה, אני זוכרת איך עמדתי על אדן החלון והתגעגעתי עליה.

בכיתה ד׳ עברתי לבית ספר אחר בעיר. מה אני אגיד, אם עד כיתה ד׳ פחדתי להגיד שאני יהודיה – מכיתה ד׳ הייתי מקבלת והולכת מכות על זה. לא היה לי יום בחיים שלא הייתי שומעת את מילת הגנאי ״ז׳ידובקה״. למרות כל זה מאוד אהבתי ללמוד, הייתי תלמידה מצטיינת במיוחד מתמטיקה, פיזיקה וסטטיסטיקה. אני זוכרת איך יום אחד בכיתה ו׳ המורה לפיזיקה הייתה צריכה ללכת למקרה חירום ופשוט נתנה לי להעביר את השיעור לכל הכיתה לבד. האנטישמיות ליוותה אותי לאורך כל שנות הלימודים הראשונות ובסיום התיכון אפילו ניסו למנוע ממני לקבל מדליית זהב על עצם היותי יהודיה. באותה תקופה היה מנהג שהמצטיין של השכבה בתיכון מקבל מדליית זהב על הצטיינותו. המורה שלי לאוקראינית, שתמיד התייחסה אליי נורא, החליטה שהיא תמנע ממני לקבל את המדליה, כי לדעתה צריך להביא אותה לאוקראיני ולא ליהודיה. למזלי, מנהל התיכון היה איש ישר ואמר שיתפטר אם לא יתנו לי את המדליה. אני מודה לו על זה עד היום.

שנתיים לפני סיום התיכון התחלתי לעבוד כדי לצבור ניסיון בשביל להתקבל לאוניברסיטה. התקבלתי והתחלתי את הלימודים באוניברסיטה להנדסת אוניות בעיר בה גדלתי, ניקלייב. באוניברסיטה האנטישמיות כבר הייתה פחות מורגשת, כנראה כי היו הרבה מרצים וסטודנטים יהודים. נהניתי מכל רגע בלימודים, אני כל כך אוהבת את הים, סירות ויאכטות. שם גם הכרתי את בעלי לשעבר ואב בנותיי.

מאלבום התמונות

נישואים ובניית משפחה

הייתי סטודנטית בשנה א׳ להנדסת אוניות. לאוניברסיטה הייתה יאכטה גדולה ללימוד שרק סטודנטים משנים ב׳ ומעלה יכלו לעלות עליה. תמיד הייתי מאוד סקרנית, ולאחר תקופת זמן כבר לא התאפקתי, אז בוקר אחד קמתי ב 5 בבוקר והחלטתי שאני שוחה ליאכטה שהייתה די עמוק במים. כשעליתי לסיפון קיבלה אותי בברכה חבורת סטודנטים שבדיוק תרגלו, התחברנו והוזמנתי למפגש חברים כמה ימים אחרי. כשהגעתי למפגש חיכה לי שם ולדימר דודניק שהיה גם כן סטודנט להנדסת אוניות אבל שנה מעלי, חבר של אחד החברים שהוזמן ברגע האחרון.

שנה אחרי ההיכרות שלנו, בתאריך 4.8.1966 כבר התחתנו, בשנת 1967 נולדה לנו בתי הבכורה ילנה וב-1973 נולדה בתי אנה. עם סיום הלימודים ב 1970 הציבו אותי ואת בעלי במפעל לאוניות בקלייפדה, ליטא ועברנו לשם עם הילדות. עבדתי שם כעשר שנים, וחלק גדול מהן ניהלתי את צוות התכון והייצור של האוניות.

העלייה לארץ

למרות שאחותי גרה רחוק מאיתנו, תמיד היינו קרובות בלב. כאשר עוד הייתה בחיים, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אשת הסוד שלי והמורה שלי – זאת הייתה אבדה עצומה עבורי לאבד אותה ככה פתאום. החלום של ריטה היה להגיע לישראל, במידה מסוימת זאת הייתה יוזמה שלה. בשנת 1981 גילו לה סרטן וכשנתיים לאחר מכן היא נפטרה בגיל 39. כאשר ריטה חלתה, דחינו את נושא העלייה לארץ ואחרי שנפטרה בשלב מסוים הפסקנו בכלל לחשוב על הרעיון. לאחותי היו שני ילדים אשר אותם אימצתי לאחר מותה כילדיי ומאז יש ארבעה ילדים. לאחר כחמש שנים, התאוששנו מהטרגדיה ובהזדמנות הראשונה שהתאפשרה לי, עליתי על המטוס השני שיצא מברית המועצות לישראל אחרי הרמת מסך הברזל.

בביקור הראשון שלי בישראל ב-1988 לקחו אותנו למכון ויצמן. המקום הזה נשאר אצלי בלב ומהווה אבן דרך עבורי ועבור משפחתי; מכאן התחילה הדרך שלנו לישראל. בשלב מסוים בסיור הגענו לאנדרטה לנספים בשואה. נעמדתי לידה בהתפעלות, אני זוכרת את המראה של התורה הקרועה הענקית עד היום. שם נפלה לי הבנה חשובה, ההבנה שניסו להרוג אותי בכל דור ודור שהיה לי – ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״.

התזכור הראשון לכך עוד מ-1649, כאשר ניסו להרוג בפרעות ת"ח ות"ט את קוליה, סבתא רחוקה שלי ששרדה בנס מתוך 10,000 יהודים שנרצחו. היא שרדה והמשיכה את הדורות הבאים, כך נולדה ב- 1860 פייגה, סבתא רבתא שלי. פייגה נשאה ליצחק באלק אשר גם הוא נרצח באחת הפרעות. אך לפני שזה קרה, הם הספיקו ליצור את דור ההמשך ולהוליד ב- 1880 את בניה באלק סבא שלי, שגם אותו ניסו להרוג פעמיים. פעם אחת ניסו ובשנייה גם הצליחו. בגיל 16 בשנת 1906, לאחר פוגרום נוסף בעיר ״קולומנה״ שברוסיה היכן שהתגורר עם משפחתו, הוא החליט שהוא עולה לארץ עם תנועת החלוצים כדי לברוח מהאנטישמיות.

לאחר כשנתיים בארץ, באחד הפוגרומים במאורעות תרס״ח 1908, נפצע בניה באופן אנוש, והחליטו שמחזירים אותו לבית אמו למות. אך קרה שם נס, והיא הצליחה להחזיר אותו לחיים וכך אחרי הכל הדורות המשיכו ונולדה אמי פלינה באלק. היא עברה את מלחמת העולם השנייה, איבדה כל קשר עם ליובה רזניק מלפני המלחמה (גם אותו ניסו להרוג בשבי הנאצי) אבל כנגד כל הסיכויים הם התאחדו וכך אני נולדתי והמשכתי את הדורות הבאים.

מיד כשחזרתי הביתה לקלייפדה מהטיול הודעתי לכל המשפחה שעושים עלייה! וכך ב- דצמבר 1990 התחלנו את המסע לארץ ישראל. עברנו דרך ארוכה ברכב מליטא דרך פולין, גרמניה ויוון, משם לקחנו מעבורת עד שהגענו לישראל, לרמת גן (הגענו לקרובי משפחה שכבר היו בארץ). לרכב שלנו היה מחובר קרוואן עם כל חפצי הערך שלנו, כל מה שהיווה חלק מהחיים שלנו; יומנים שונים, צמידים של התינוקות מחדר הלידה, תמונות, שירים שאחותי הייתה כותבת, ושירים שאני הייתי כותבת בנערותי. חנינו אותו מתחת לבית של המשפחה ברמת גן. ביום השני שלנו בארץ הלכנו לחפש דירה להשכרה וכשחזרנו בערב מהרצליה הופתענו לגלות שהוא נגנב, יחד עם כל החיים שהיו לנו עד אז.

אז כן, הזיכרונות החומריים שלנו נלקחו מאיתנו – אבל ישראל נתנה לנו יום אחרי זה את הבית הראשון שלנו במולדת. מצאנו את עצמנו בהרצליה, גרנו באותה הדירה תשעה בני משפחה: אני, ההורים שלי, בתי הבכורה ובעלה, בתי הצעירה, בעלה של אחותי המנוחה ושני ילדיו שבפועל כבר נהיו ילדיי.

העבודה הראשונה שלנו בארץ הייתה בקטיף תפוזים. קיבלנו גרושים לשעה, אבל הם נתנו לנו לקחת תפוזים הביתה! בשבילנו הם היו כל כך יוצאי דופן! באותה תקופה חיינו על תפוזים, ממש כמו צ׳בורשקה – אכלנו תפוזים בכל צורה שהיא; ריבת תפוזים, תפוזים מיובשים, מעושנים ובכל דרך שאפשר לדמיין. החיים בישראל הובילו לכך שלאחר שבועיים בארץ נרשמתי כ-״יזם פרטי״ (אפילו לא ידעתי איך לדבר עברית). יצא שבמשך רוב חיי ניהלתי עסקים באופן עצמאי. כן, רציתי להרוויח כסף אבל במטרה אחת פשוטה, בשבילם. הילדים שלי. הבנתי שכדי שהם יוכלו ללמוד ולחיות כמו שצריך, אני צריכה לעבוד בשביל זה. כך יצא שבחודשיים הראשונים שלנו בישראל פתחנו את העסק הראשון שלנו, מוסך לשיפוץ ושיקום ״חיפושיות״.

מאז כבר עברתי דרך ארוכה למקום בו אני נמצאת היום, ואני רוצה להגיד תודה על כל מכשול שהתגברתי עליו ולבסוף הביא אותי לארץ ישראל שהפכה לבית שלי ושל משפחתי.

קישור לסרטון – סיפור משפחה שצולם בשנת 2016 ליום הולדת 70

מסר לדור הצעיר

אף פעם לא לוותר, כי כל אירוע מטלטל בחיים בסופו של דבר מעצב אותך. לא לוותר ותמיד להתקדם, גם אם דברים לא מסתדרים, זה אומר שאתה נמצא בשלב של למידה והפקת תובנות.

הזוית האישית

אומה הסטודנטית המתעדת: היה לי מרגש מאוד לכתוב את הסיפור של סבתא שלי פאינה מגוף ראשון. אלו היו כמה ימים מאוד אינטנסיביים במיוחד נפשית. הרגשתי דיסוננס עמוק בים החיים שלנו כיום בעולם ובישראל: אלו שנים היו אז, קשיים שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין כיום. לראות את כל הסרטונים והתמונות מפעם הייתה חוויה מרגשת במיוחד.

מבחינת חומרי תיעוד ואיסופם, ניהלתי עם סבתא שלי במהלך כל החיים הרבה שיחות על העבר, זה תמיד עניין אותי. לקראת התיעוד כאן עשיתי איתה שלוש שיחות נוספות בהן דיברנו על החיים שלה, העלייה לארץ, חברים, עבודה והיה מרגש. בנוסף, עשו לסבתא שלי ליום הולדת 70 סרט על המשפחה ועליה. הצלחתי ליצור קשר עם הבמאי ולהשיג התמונות והסרטונים שצולמו עוד בשנת 1988, כשהם עוד היו בליטא.