מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 10.12.1941 בניו יורק, כחודשיים אחרי שהורי חזרו לארה"ב מפלסטינה (ישראל). הורי עזבו את פלסטינה מפני שההורים של אבא שלי פחדו מהתקרבות הנאצים לכיוון פלסטינה. במשפחה יש אותי ואת אחי הצעיר דן. הורי קבורים בבית קברות בבאר שבע.

מאד חשוב להבין שגדלתי לצד אמא שתמיד רצתה לחזור לארץ שלה, זאת אומרת לארץ ישראל. אני, למשל, דברתי עברית עד שהלכתי לבית ספר בגיל חמש. אני ואחי השתתפנו בפעילויות של תנועת הנוער "יהודה הצעיר", כולל מחנות קיץ ושרנו ורקדנו – הכל בעברית.

השנים 1982-1960 מהוות תקופה מאוד משמעותית בחיים שלי. ב-1961-1960, בגיל 18, באתי לארץ, לאוניברסיטה העברית במסגרת שנת לימודים לתלמידי חו"ל (בשבילי זו הייתה שנה שלישית לתואר ראשון). אני לעולם לא אשכח את הנסיעה מנמל חיפה לירושלים. ישבתי במושב הראשון כדי לראות את הכל. נסענו בכבישים צרים דרך פרדסים בדיוק כמו שאמי סיפרה. כאשר הגענו לשער הגיא, דמעות זלגו מעיני למראה הטנקים והמשוריינים השרופים. כל-כך התרגשתי.

לא הייתי צריכה ללמוד באולפן והשתלבתי בלימודים הרגילים כולל לימוד ערבית. לקחו אותנו לטיולים רבים בארץ, נפגשנו עם דוד בן-גוריון (אני בשורה הראשונה) והכרתי את המשפחה המורחבת של אמי. בסוף השנה, למרות שכבר ידעתי שמקומי בישראל, חזרתי לארה"ב לסיום התואר הראשון באוניברסיטת ברנדייס בלימודי המזרח התיכון. אז התחתנתי והתחלתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה בהוראת אנגלית כשפה זרה. בזמן הלימודים לימדתי ילדים עברית בבית כנסת, עבדתי כספרנית לספרים עתיקים וכתבי עת בעברית ובנוסף התחלתי ללמד אנגלית כשפה זרה באוניברסיטת ניו יורק.

מ-1967-1964 גרתי באנקרה שבטורקיה, ולימדתי אנגלית כשפה זרה באוניברסיטה ששפת ההוראה היתה אנגלית – Middle East Technical University (בתמונה אני עם שלושה מהסטודנטים שלי ב-1965. התרגום למה שכתוב על הלוח הוא "אשרי האיש שיכול להצהיר: אני טורקי"). במהלך השנים האלה טיילנו הרבה בטורקיה וגם בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים עם דרכונים אמריקאים. ב-1966 נולדה בתי הבכורה. חיפשנו לה שם עברי וקראנו לה סימונה. כמובן מאד התרגשתי וכך גם כל הצוות הרפואי, הרי הם לא היו רגילים לראות תינוקת בהירה עם עיניים כחולות. בקיץ 1967 הגענו לישראל כדי לעבוד באוניברסיטת תל אביב בכתיבת ספרי לימוד לאנגלית (English for Speakers of Hebrew). שכרנו בית בסביון ובשנת 1968 נולד בני שי.

בקיץ 1969 חזרנו לקליפורניה שבארה"ב וב-1970 התגרשתי. באוגוסט 1971 אני, יחד עם שני ילדי ועם הורי, עלינו לישראל באופן רשמי. כך הגשמתי את חלומה של אמי וגם את חלומי. הגענו למרכז קליטה בבאר שבע ומאחר שידעתי עברית הצטרפתי מיד לסגל האקדמי של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. לימדתי במהלך השנים בין היתר חינוך, בלשנות ותחומים שונים באנגלית כשפה זרה. בשנת 1972 התחתנתי בפעם השנייה עם גבר ישראלי ועברנו לגור בעומר.

בשנת 1973 נולדה בתי גלית ובשנת 1977 נולדה קרן, אמא של מעיין. (בתמונה קרן בעגלה ומצד שמאל שי, סימונה וגלית בחצר הבית שלנו בעומר). הילדים גדלו באווירה של קיבוץ מפני שאז עומר היה ישוב קטן. היו לנו כלבים וחתולים וטיילנו הרבה בארץ.

בשנת 1979 האוניברסיטה שלחה אותי לארה"ב ללימודי דוקטורט לשלוש שנות לימוד. הגענו לאלבקרקי, ניו מקסיקו, ועברנו לגור במעונות לסטודנטים בעלי משפחות. במהלך השנים הילדים למדו אנגלית עם מבטא אמריקאי וגם ניצלנו את הזמן כדי לטייל ברחבי ארה"ב. הגדולים השתלבו בבתי ספר אמריקאים והצעירות למדו בבית ספר יהודי של חב"ד שהיה די ליברלי כך שקיבלו ילדים גם אם רק אחד ההורים היה יהודי. בבית דיברנו עברית (אבא של הילדים היה ישראלי) ואנגלית, הקפדנו לחגוג את כל החגים וללכת לבית כנסת בחגים. בתמונה רואים את ארבעת הילדים חוגגים חנוכה ומדליקים נרות באלבקרקי, ניו מקסיקו, ארצות הברית.

במאי 1982 העניקו לי דוקטורט בחינוך. אני לא אשכח איך בתי גלית, אז בת 9, נתנה שריקה קולנית בזמן שקראו לי לבמה והעניקו לי את התואר. זה היה עוד יום מרגש בחיי. (בתמונה רואים אותי אחרי הענקת התואר).

בתום שלוש השנים חזרנו לארץ והמשכתי את עבודתי באוניברסיטה שם מילאתי תפקידים רבים. הייתי ראש מחלקה במהלך 10 שנים בקדנציות שונות ולימדתי בתחומים של אנגלית כשפה זרה, הכשרת מורים לעולים וגם במחלקה לחינוך. אני מאד גאה בקורסים שבניתי לכתיבה מדעית ואקדמית לסטודנטים לתואר שני ושלישי בכל הפקולטות שכללו גם הוראה ולמידה מכוונת. בסך הכל הייתי חברת סגל אקדמי בשנים 2008-1971.

היום אני סבתא גאה ל-12 נכדים וסבתא רבתא לנין, שכולם גרים בארץ. אני ממשיכה בפעילות אקדמית בארגון כנסים בינלאומיים ומעבירה ביקורת על מאמרים לכנסים וכתבי עת.

המסר, לדעתי, זה כוח רצון. חזרתי לארץ בזכות אמא שלי שכל השנים דיברה על כך שעוד נשוב לישראל, וכך מימשתי את החלום שלה.

הזוית האישית

מעיין: אני מאוד נהניתי מהחוויה ובטוחה שגם סבתא נהנתה מהזמן שלנו יחד למדתי דברים חדשים על המשפחה וסיקרנו אותי דברים תוך כדי אני מאחלת לסבתא רק בריאות ואושר.

סבתא אורנה: החוויה של הקשר הרב דורי הייתה נהדרת אני מרגישה שהתקרבנו יותר ואני נהניתי מאוד מכל החוויה נכדתי מעיין לקחה חלק בכל התהליך הביעה התעניינות ושאלה שאלות כושר הביטוי והבעה בכתב שלה ראויים לשבח.