מאגר סיפורי מורשת

שמי טלי (טניה), אני בת 61, סבתא לשלוש נכדות מושלמות ואימא לשתי בנותי. עליתי לארץ לפני שבע שנים ומאז אני גרה במעלה אדומים. לאחרונה עברתי דירה ועכשיו אני גרה בירושלים. היו לזה כמה סיבות. סיבה אחד זה אתן (הנכדות). סיבה שניה היא היא מלחמת אחים שפרצה באוקראינה. היה ממש מפחיד.

נולדתי בברית המועצות בעיר מוסקבה בשנת 1961 לשני הורים: אלה וולדימיר. במשך כל הילדות סבתא שלי גרה איתנו, קראו לה רעיה. היא הייתה הדמות החשובה בחיי. היינו הולכות לטייל איתה היא הגנה עלי מכל הילדים בגינה שהייתה ליד הבית. היא זאת שחיכתה לי אחרי בית הספר תמיד עם חייך וארוחה חמה. אימא שלי באותה תקופה הייתה מנהלת של קרקס והייתה מביאה כל מיני חיות הביתה. פעם היא הביאה קוף, הוא היה ממש חמוד. אבא שלי היה כל הזמן בעבודה, הוא היה רב סרן במשטרה. הוא גם נפטר שם מדום לב כשהייתי בערך בת 24.

הייתה לי ילדות טובה. לפחות ככה אני זוכרת אותה. כל מה שרציתי היה לי. חוץ מדבר אחד – לא היו לי כל כך חברים. אני הייתי ילדה לא כל כך טובה ובכל בעיה שהייתה לי סבתא שלי הייתה באה לבית ספר להרביץ לילדים שהציקו לי. היה לי חבר אחד בבית ספר למוזיקה. אני הייתי מנגנת על הפסנתר והוא על כינור. הוא היה ילד שקט ונעים. עד עכשיו אני מתכתבת איתו. שיחקתי תמיד עם סבתא, אהבתי לשחק בארגז חול. הייתה לי גם בובת פרווה בדמות היפופוטם ענק ובובה גדולה.

למדתי בבית ספר רגיל במוסקבה. בערב למדתי בבית ספר למוזיקה. אחרי בית ספר למדתי באוניברסיטה בפקולטה לאחיות. אני זוכרת שתי מורות: אחת הייתה בבית ספר למוזיקה, היא הכריחה אותי לנגן וכאשר לא הייתי מצליחה במשהו הייתה מרביצה לי עם סרגל על האצבעות. את המורה השנייה ממש אהבתי, זאת הייתה מורה לחשבון, היא תמיד הייתה אומרת לי שאני התלמידה האהובה עליה. כפי שאמרתי, לא הייתי חבר'מנית גדולה, אבל בגלל שהצלחתי בלימודים כולם היו באים להעתיק ממני. אני לא זוכרת שמאוד סבלתי מזה. סבתא שלי היוותה את כל עולמי ולי היה מספיק.

הייתי אחות בחדר ניתוח בבית חולים במוסקבה. לאחר שהתחתנתי, עברתי לאוקראינה ושיניתי את המקצוע שלי לטכנאית שיניים. הרגיש לי פספוס שלא המשכתי כאחות או שלא המשכתי ללמוד רפואה, אבל אחרי החתונה סבא שלכם ואימא שלו לא הסכימו שאמשיך בזה. אימא של בעלי הייתה רופאת שיניים אז היה לה טוב שאהיה טכנאית ושנעבוד כצוות. בעצם המשכתי בעבודה הזו עד לפנסיה.

הכרתי את סבא כשהייתי בלימידים באוניברסיטה. אימא שלי הכירה את אימא שלו. באותה תקופה הוא היה בצבא. התחלנו להתכתב במכתבים. הוא שלח לי תמונה וגם אני. המשכנו ככה שנה וחצי ואז נפגשנו. לא הרגשתי אהבה גדולה, אבל הגיע זמן להתחתן. נולדו לנו שתי בנות ולאחר זמן מה התגרשנו. היו זמנים טובים וגם פחות ואז הקשר שלנו נותק. אני זוכרת שבכל החגים וימי ההולדת הייתי מרגישה אשמה שאין לבנותיי אבא והייתי מביא מתנות גם בשמו.

היום אני עובדת עם סבתות כמוני או יותר מבוגרות ממני, אני עוזרת להן ומדברת איתן. אני קמה בסביבות 6:30, שותה כוס מים, עושה את ההתעמלות שלי, עומדת קצת על הראש, שותה קפה ויוצאת ליום העבודה. אני מסיימת בסביבות 4-5 ואז חוזרת הביתה. לפעמים אחרי העבודה אני באה אליכן ואנחנו יחד יוצאות למסעדה או לסיבוב בקניון. וברור שגם יש שופינג פעם בשבוע.

תקופת הקורונה עברה בסדר גמור, לא הרגשתי יותר מדי סגורה. מבחינת העבודה תפקידי היה הייתה חיוני אז עבדתי רגיל. גם אליכן באתי כרגיל. עניין המסכות היה מעצבן, אבל עברנו גם את זה. יש לי כיום שלוש נכדות: נועה, ניקה וחן. אני מאוד אוהבת אותן. הן יפות, חכמות, בנות מנומסות ומכבדות. הן האור שלי. אני מאוד אוהבת לטייל איתן ולעשות שופינג.

מסר לעתיד

אני עברתי גיל 60 ויש לי הרבה ניסיון וידע שהייתי רוצה לחלוק איתך. אני לא אומרת שאני יודעת הכל, אבל בסופו של דבר אני סבתא שלך ואני רוצה שתהיי מאושרת. אז העצות שלי לא יזיקו לך. אל תפחדי ליפול. תרכבי על אופניים, תנדנדי בנדנדה ואל תפחדי ליפול. יהיה כואב, אבל תלמדי להיות זריזה ותמיד תקומי ותנסי שוב. אל תפחדי להביע את דעתך. את לא חיבת לשתוק אם את לא אוהבת משהו או שאת לא מסכימה עם משהו. אל תתביישי לבקש סליחה. רק בנות חזקות יודעות להודות בטעויות שלהן. אל תפחדי לקבל ציון נמוך. ציון נמוך רק מראה לך איפה את צריכה להתחזק ולהשתפר. אל תפחדי להיות שונה. הרי סבתא שלך לא מפחדת. אוהבת אותך מלא. 

הזוית האישית

היה ממש כיף לשמוע ולהכיר יותר את סבתא. אני מאוד אוהבת אותה. היו לה חיים לא קלים אבל היא תמיד אופטימית. אני חושבת שתוכנית הקשר הרב דורי חשובה מאוד, כי לא תמיד יש לנו זמן לדבר על הדברים האלה.