מאגר סיפורי מורשת

ילדותי ועלייתי לארץ

שמי ענת, נולדתי במרוקו בעיר פאס, בשנת 1949.  כשמלאו לי שבע  תכננו הורי לעלות לארץ ישראל אך באותה התקופה  אסור היה ליהודים לעלות לארץ.  כדי להגיע בכל זאת, נאלצנו לעבור הרבה מקומות כדי לעלות.

באחד הלילות לקח אבי אותי, את אמי ואת אחיותיי זוהרה ורותי, העלה אותנו על ספינה וברחנו לצרפת. הגענו למחנה שנקרא קונדה רנס. זה היה מחנה שכל הפליטים אשר הגיעו לצרפת גרו בו. אנחנו גרנו שם במשך כמה חודשים ואז, בעזרת הסוכנות  עלינו לארץ. בינתיים, אבי מכר את עסקיו במרוקו, ברח לארץ והצטרף אלינו. האחים הגדולים שלי עלו לארץ כמה שנים לפנינו וכשהגעתי לישראל כמעט ולא הכרתי אותם.

בתקופה הראשונה גרנו כמעט שלוש שנים באילת. אבא שלי עבד בתור מנהל חשבונות בנמל וכך הביא כסף. להורים שלי היה קשה לקלוט את השפה כי היו מבוגרים יחסית בזמן העלייה אבל אני, בגלל שהייתי ילדה, השפה העברית נקלטה לי מאוד מהר. בגלל הקשיים שלהם עם השפה העברית היה להם קשה לסדר דברים מול העירייה או קופת החולים ולכן אני הייתי זאת שמטפלת בדברים אלו.

היינו משפחה דתית, שומרת שבת. בעיקר אבי ואמי היו מאוד דתיים. לאחר שלוש שנים באילת עברנו לירושלים, גרנו בבית הכרם ואבא שלי פתח שם מכולת. אני זוכרת שלפעמים הלכתי לעזור לו שם. ביתנו היה ליד בית  ראש הממשלה מנחם בגין, ואני זוכרת שהכרתי את בנו, בני בגין, שהיה קונה אצלנו במכולת.

גדלנו בבית עני, משפחה מרובת ילדים, עשרה אחים בדירה מאוד קטנה, דירת שלושה חדרים. ישנו ארבע אחיות באותו החדר והיה מאוד צפוף. תנאי המגורים לא היו קלים, כאשר היה מגיע החורף לא היה חימום והיה מאוד קר. אבא שלי היה מביא הביתה אוכל מהמכולת, אוכל רגיל ברמה מאוד סטנדרטית.

אני  לא זוכרת שאי פעם קנו לי בגדים חדשים, תמיד היינו מעבירים בגדים בין האחיות.

למדתי בבית ספר דתי שנקרא "נווה ציון". בילדותי הייתי מוקפת  בחברים, תמיד הייתי חברותית. את רוב החברות שלי הכרתי בבני עקיבא והן נשארו חברות שלי במשך המון המון שנים. כאשר חגגתי לא מזמן יום הולדת שבעים אחת מאותן החברות אפילו הגיעה.

בבני עקיבא היינו יוצאים להרבה טיולים, וזה מאד עזר לי להכיר את הארץ. אני זוכרת שבאותה התקופה רוב האנשים בבית הספר היו אשכנזים ואני הייתי ילדה מזרחית בעלת צבע עור בהיר, שיער בלונדיני ועיניים כחולות ובגלל המראה שלי כולם חשבו שגם אני אשכנזייה. כשהייתי נוסעת באוטובוס היו פונים אלי באידיש וכל הזמן הסברתי שאני לא יודעת אידיש, ואז היו שואלים אותי " למה אמא שלך לא לימדה אותך אידיש".

למרות הקשיים הרבים, הכלכליים בעיקר, הילדות שלי זכורה לי מאוד לטובה.

שירותי הצבאי

גדלתי בבית דתי ובאותה התקופה לא היה נהוג שמשפחות חרדיות ישלחו את הבנות שלהן לצבא. אך אבא שלי היה אדם מאוד ציוני, מבחינתו זה  היה מובן מאליו שאני אתגייס לצבא כי כך אשמור על ערכי ועל המוסר שלי. התגייסתי לצבא ונשלחתי לשמש כאחראית מרפאה בבסיס שנקרא המצודה, שהיה 6 קילומטר לכיוון סיני. המרפאה הייתה מרפאה מרחבית שנתנה שירות לכל החיילים הנמצאים מאזור עין יהב ועד שערי משה. הייתה לי קבוצה של מספר חובשים סדירים שהיו באחריותי וקיבלתי כל חודש שישה חובשי מילואים שתגברו אותם בכל המשימות באזור, וכל זה היה תחת פיקודי!

במהלך שירותי הצבאי חווייתי  מקרה טראומתי שעד היום איני יכולה לשכוח אותו. בשנת 1970, שימשתי כאחראית מרפאה בבסיס בקרבת אילת וקיבלנו קריאה על אירוע בנמל אילת בעקבות פשיטה על האי שדואן שבמצריים. בזמן שהאונייה פרקה משאית תחמושת וציוד המשאית התפוצצה וזה גרם לפיגוע המוני בנמל אילת. נסעתי מייד עם כל החובשים שלי ועם כל התאג"ד  לכיוון הנמל והייתי עדה למראות מאוד קשים וטראומתיים. עשרות הרוגים ופצועים שכבו על הקרקע. והתחלנו לטפל באותם פצועים והרוגים ולפנות ולמיין את כל מי שנהרג. הזעקנו כוחות עזר מפיקוד דרום שנחתו במסוקים. מפקד פיקוד דרום היה אריק שרון, הוא ראה שהייתי בהלם ועד כמה היה לי קשה לתפקד ולכן הוא קרא לי, ניער אותי ואמר לי: תפסי פיקוד ותתחילי לבדוק מי ההרוגים ולדווח לקציני העיר שיוכלו לבשר למשפחותיהם. למרות שזה היה אירוע גדול ומשמעותי עם הרבה פצועים והרוגים הוא כמעט ולא ידוע לציבור. הוא אינו חלק ממורשת הקרב של צהל כיוון שהיו בו שרשרת של טעויות גם בעת הפשיטה על האי שדואן וגם בהעמסת כלי הנשק והציוד.

בעקבות האירוע הזה התפתחו נורמות אחרות בנוגע לפינוי נשק ותחמושת ולא היה אירוע נוסף בו חיילים התפוצצו בזמן פריקה של ציוד.

בן זוגי באותה תקופה, נחום, היום בעלי, שימש אז חובש בכיר ביחידה ובעת האירוע היה בחופשה ולא יכול היה להיות איתי, לתמוך ולעזור לי. האירוע הזה היה אחד האירועים הקשים והצרובים לי בזיכרון שאי פעם חוויתי.

הזוית האישית

אודי: במהלך תהליך כתיבת הסיפורים עם סבתא שלי גיליתי המון דברים חדשים אודותיה. בתור נכד זה תמיד מרגש וכיף לשמוע על פעילותה של סבתא בעבר. גיליתי עד כמה היא הייתה אדם פעיל, תורם ואכפתי כלפי החברה. אחד מהסיפורים אשר כתבתי היה על תקופת שירותה הצבאי ונדהמתי לגלות את אשר סיפרה ואת תרומתה הגדולה עבור המדינה. העבודה איתה הייתה נהדרת, קירבה בינינו אפילו עוד יותר ושימחה אותה מאד.