מאגר סיפורי מורשת

שמי עמנואל גלילי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי טליה, יחד אנו מעלים סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

סיפור חיי כרוך בזכרונות ובחלומות של הסבים שלי, הוריי ושלי. החלום שלי היה שההורים שלי יזכו לראות אותי נשוי עם ילדים, אבל הם לא זכו לזה. הוריי, כל אחד בנפרד, ברחו מאימת הנאצים מאירופה למצרים. אמי נולדה בקורפו ביוון. כשהיתה בת 10 בערך, אחיותיה וההורים שלה החליטו להבריח אותה למצרים כדי להצילה. היא הגיעה לשם וגודלה על ידי דודותיה בנפרד ממשפחתה הגרעינית. גם אבי ז"ל, שהיה יליד ליבורנו באיטליה, הוברח בתור ילד למצרים.

שניהם גדלו במצרים אצל דודות שניצלו ועברו למצרים. שניהם היו נשואים נישואין ראשונים, בהם הביאו ילדים לעולם. אמי ז"ל הייתה נשואה קודם והיה לה בן אחד. בעלה נפטר כעבור 4-5 שנים. לאבי, שהיה יפה תואר כשחקן קולנוע, היו חמישה ילדים. בלידה הששית שלה אשתו נפטרה. אחרי שלוש שנים במהלכן כל אחד מהם חי לבד, הם הכירו אחד את השני בקהיר, התאהבו, התחתנו באלכסנדריה והביאו אותי לעולם – הייתי בן יחיד להוריי. האחים שלי משני הוריי היו גדולים ממני, כמובן. הם גדלו והחליטו לעלות ארצה בשנת 1948 עם הקמת המדינה. ההורים הגיעו ארצה אתי ואחיי החורגים בעקבותיהם שנה אחרי כן, אני הייתי אז בן 5. הקשרים שלי עם האחים החורגים שלי הם רופפים.

הגענו למעברת פרדס חנה, שם גרנו באוהלים כשנה וחצי, בקור ובחום. הוריי סבלו מאוד מקשיי השפה, הצנע והמצב הקשה בארץ והתקשו להסתדר. אבי חלה מאוד ואושפז, זה גרם לעזיבת המעברה לירושלים בגלל המלצת הרופאים למעברת תלפיות. גם שם היה מאוד קשה. אבי נכנס ויצא מבית חולים. משרד השיכון החליט בגלל מצבו לתת לנו דירה בבית מזמיל, שהיום היא קריית יובל. בשנת 1955 בערך המשכתי ללמוד בגרשון אגרון, בית הספר היסודי, במשך שמונה שנים. אני זוכר שבחג ט"ו בשבט נהגנו לחגוג בבית הספר העממי בו למדתי הקרוי על שם גרשון אגרון בקריית יובל (שהיה לפני כן הכפר הערבי בית מזמיל) בעזרת קרן קיימת לישראל, ולנטוע שתילים ביער ירושלים, וכמו כן נהגנו לברך על פירות הארץ. לאחר מכן התקבלתי לתיכון מקצועי כי"ח – כל ישראל חברים ברחוב יפו בירושלים. לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצה"ל. לאחר מספר חודשים בהם שירתי בצבא, אבי נכנס לניתוח ב-1964 אבל לא התאושש ממנו ונפטר.

נשארתי לבד בבית עם אמי. שירתי בחיל חימוש ועברתי קורס בוחני תחמושת. בצבא החליטו להעביר אותי למחנה עובדה. אמי חלתה מאוד מצער, מבדידות, וגם בגלל שלא הסתדרה עם השפה והמקום, לכן קיבלתי חופשה מיוחדת והעבירו אותי למחנה שנל"ר במרכז ירושלים. מצבה של אמי השתפר בשנה האחרונה לשירותי הצבאי בגלל שהייתי בקרבתה ועזרתי לה כלכלית. עבדתי בבניין תוך כדי הצבא ונתתי לה את הכסף.

אחרי השירות הצבאי התקבלתי לעבוד בתעשייה הצבאית בבית הכרם, שם עבדתי כ-35 שנים. הייתי מנהל מדור ייצור ומאוד אהבתי את העבודה שהייתה בשילוב עם התעשייה האווירית. עבדנו על מטוסי מיראז׳ ופנטום. זמן קצר לאחר מכן אמי לא הרגישה טוב. מיהרתי להתחתן כשבועיים לאחר סיום השירות הצבאי, גם כי הרגשתי בודד וגם כי רציתי להקים משפחה, לפני שיהיה מאוחר מדי ואמי לא תזכה לכך. ארבעה חודשים אחר כך אמי נפטרה בפתאומיות בגיל 56 (הייתי יתום בגיל 17 מאבא ובגיל 20 מאם). אמי לא זכתה לדעת על הדור הבא שעומד לבוא לעולם – אשתי כבר הייתה אז בהריון בחודש רביעי. לצערי, חלומי שהוריי יזכו לראות את דור ההמשך ממני לא התגשם, גם אבי וגם אמי נפטרו לפני כן. בהמשך הבאתי שתי בנות ובן. טליה נכדתי היא הבת של בתי האמצעית, שרונה.

אשתי עלתה לארץ בשנת 1956 מתוניס. הם גרו במושב שלווה. כעבור מספר שנים החליטה כל המשפחה שלה לעלות לגור בירושלים והם עברו לגור באותה שכונה שלי, גרנו בניין מול בניין. לאחר סיום הלימודים בתיכון היא התקבלה למכון נחמני כדי ללמוד כתבנות. היא גם מאוד אוהבת מתמטיקה, לכן למדה הנהלת חשבונות סוג ג׳ ועסקה בזה במנהל מקרקעי ישראל. הכרנו, התאהבנו ומצאנו בית משותף ביחד.

אמי הייתה מאזינה כל הזמן לרדיו לשירים יווניים, ואני בזמנו לא הבנתי מדוע. באמצעות שירים אלו והשפה היוונית היא התחברה למשפחה שנספתה בשואה וחלקם הלכו לעולמם מסיבות שונות. לכן נהגה לבכות תוך כדי שהיא מאזינה למוזיקה יוונית. אני למדתי ממנה להבין יוונית. בהמשך ביקרתי המון פעמים ביוון. באחת הפעמים הלכתי לאומן יוצר בוזוקי ורכשתי ממנו כלי שמאוד יקר לי. החלום שלי היה לנגן מצויין. למדתי לנגן ואפילו התקבלתי לאקדמיה למוסיקה להמשך הלימודים, אבל התרסקו לי הידיים, אז הפסקתי ללמוד. כיצד זה קרה? אני נפגע פעולת איבה. בשנת 2017 היה ברחוב יפו בירושלים "פיגוע הטרקטור" שבו מחבל שנהג בטרקטור נכנס באוטובוס אגד בקו 13 והפך אותו. אני הייתי אחד הנוסעים. נפצעתי בכמה מקומות, כולל עצמות כף היד שהתרסקו לי ולקח לי שלוש שנים להשתקם. לצערי, חלום ההצטיינות בנגינה בבוזוקי נקטע בגלל הפיגוע, אבל בכוונתי להעביר את הבוזוקי היקר לי מאוד בירושה לנכדיי.

אני מאוד גאה בילדיי, הבת הגדולה מנהלת שירותי הציוד בבית החולים הרצוג עם תואר שני בסיעוד, לבני דוקטורט בפילוסופיה והוא גם בוגר וינגייט, ואימא של טליה נכדתי המתעדת הייתה שוטרת בעבר ועובדת בתחום המחשבים. חלומי הנוכחי הוא לזכות בפיס כדי לעזור לילדי כלכלית להסתדר בחיים.

המסר שלי לנכדתי: להעריך טוב טוב את המאמצים שאימא שלה משקיעה בשבילה ולהעריך את החיים ואת הבריאות, כי הם לא מובנים מאליהם.

ספרי ילדות – מספרת טליה הנכדה המתעדת

סבא הביא למפגש שלנו ספר שנקרא "ילדי המחתרת" מאת אסתר שטרייט וורצל. הספר מספר על נוער שקם בזמן מלחמת הקוממיות (מלחמת העצמאות), החליט להתארגן ולהילחם יחד עם "האצ"ל" ו"ההגנה" נגד המשטר הבריטי. פעולות אלה נעשו בתיאום כל הגורמים כדי לעזור בהתארגנות לקראת מלחמת השחרור סבא גם סיפר: "אני אהבתי לקרוא את סדרת ספרי חסמב"ה".

סרטון – חלום הבוזוקי של עמנואל

הזוית האישית

טליה הנכדה המתעדת: המפגשים עם סבא היו מהנים וגם הפעילוית שאנחנו עושים בכיתה עם המורה שילת וכל הקבוצה. למדתי הרבה דברים חדשים על סבא.

סבא עמנואל: אני מאוד נהנה מרגעים בהם אני נמצא עם שילת המורה המובילה, התלמידים בקבוצה והנכדה שלי. זה נותן לי מוטיבציה ומאפשר יותר קירבה לנכדה שלי. זה רעיון טוב מאוד – תכנית הקשר הרב דורי. לומדים מזה המון, אני אוהב מאוד גם לשמוע את הסיפורים של האחרים.