מאגר סיפורי מורשת

תולדות משפחתי

אבא שלי נולד בעיראק בבצרה למשפחה מאוד מאוד עשירה שהיו לה קשרים עם הסולטן הטורקי. אבא שלי עלה ברגל עם חמורים, איתו עלתה קבוצה של אנשים מהעיר שרצו להגיע לסוריה, ומסוריה הוא הגיע עם חבר לארץ באמצעות רכבת מדמשק לחיפה ומשם הוא הגיע לירושלים. אימא שלי נולדה בארץ.

אבא שלי הגיע לאחותו, שם הוא פגש את אימא שלי. הם התחתנו והולידו ארבעה בנים. אחי הבכור יוסי, אלי, משה ואני הקטן מבניהם, גרנו בשכונת יוסיפון, שם הייתה ישיבת שפת אמת שנסגרה. השכונה הייתה שכונה קטנה, בין מחנה יהודה לדוד ילין ובה היו שני רחובות,: חוב אחד שבו גרנו ורחוב אחר שבו היו שלוש מאפיות. בכל יום שישי היו כל האנשים בשכונה היו מביאים את הסירים כדי לבשל אותם במאפיות לשבת ובשבת בבוקר אחרי בית הכנסת היו באים לקחת את הסירים.

שני אחיי הגדולים (14,16) שירתו בהגנה, ולאחר מכאן בצה"ל. הרבה מאותה תקופה אני לא זוכר כי הייתי תינוק ומה שאני יודע זה רק מסיפורים. הסיפורים היו בעיקר על המצור שהיה אז בירושלים ודוד שלי מתל אביב תמיד היה שולח משלוחים משם כדי שיהיה לנו מה לאכול – כי לא היה אפשרות להשיג אוכל, אז תמיד היו מחכים שהשיירות היו מצליחות לעבור כדי שיהיה גם לי חלב ודברי מתיקה.

המצור על ירושלים

הוריי מספרים שבזמן המלחמה במלחמת השחרור הייתה לנו חצר מאוד גדולה והיה לנו בור מים מאוד גדול שהיה מתמלא במי גשם ומזה היינו משתמשים לכל הדברים שהיו צורכים שימוש במים. מדובר בבור שבנוי בחצר הבית לאגירת מי גשמים. בירושלים אגרו כך את מי הגשם. העומק של הבור כ- 6 מטר וכ-6 מטר רוחבו. סבא של אימא שלי לפני עונת הגשמים היה עולה לגג ומנקה את הרעפים, כדי שלא יהיה אבק וליכלוך וצואה של יונים. בעת הגשם המים ירדו לחצר ומהחצר לבור. בגשם הראשון סבא של אימא היה מוביל את המים לביוב, שלא יכנסו לבור, ואז בגשמים הבאים הוא מנתב את המים הנקיים לבור.

באיזשהו שלב באו מההגנה, סגרו את בור המים ושמו מנעול כך שאי אפשר היה לפתוח אותו, ההגנה הייתה מקציבה את מי הגשם מהבור שלנו לאזרחים מהאזור ואנחנו היינו מקבלים בדיוק כמו אחרים. לא נתנו לנו טיפה יותר, אפילו שהבור היה שלנו, ועוד היינו צריכים אחר כך לנקות את כל הלכלוך שהיו משאירים אנשי ההגנה. זה היה מאוד מאוד קשה להוריי כי אלה היו מים שהיינו משתמשים בהם במשך כל השנה, כי לא היה כמו שהיום יש צינורות מים שמובילים לבתים. היה לנו מקור אחד של מים שהיה משמש אותנו לצריכת המים שלנו.

בתקופת החגים בעיקר, הייתה ההמולה של השכנים של אווירת החג, בעיקר בפסח, זה היה כל כך חגיגי: התכונה וההמולה שהייתה בשכונה זה היה לא ייאמן. אתה רואה הרבה אנשים צובעים את בתיהם – אצלנו בבית למשל היו צובעים כל שנה בפסח, כי אז הסיד לא היה מפלסטיק, זה היה סיד סיד! (סיד הוא מינרל שנוצר על ידי שריפה של גיר, שימש כתערובת לטיח ובמלט, בעבר שימש בתוספת מים לסיוד קירות כיוון שלא היה צבע פלסטיק לקירות.) הגובה של התקרה היה שישה מטר – אז איך מגיעים לגובה כזה? סולמות. אז לא היה הסולם של שישה מטר גובה, אז היו שמים שולחן על שולחן, על השולחן, כיסא, על כיסא ושרפרף בכדי להגיע ללולאה שנמצאת בתקרה, לקשור חבל כדי לקשור את מי שמסייד וזה היה בטיחותי, זה היה התפקיד של אחי הגדול. היינו קוראים לו 'טרזן', כי זה היה מאוד מסוכן איך שהוא היה עולה, ואז צובעים את הבית ומפרקים את הכל חזרה.

שירות צבאי

בצה"ל הייתי בשריון, כלומר טנקיסט. לא רציתי להרחיב על כל מה שקרה במלחמת יום כיפור, אלא על חוויות וכיף שהיה לנו לאחר המלחמה. היינו ברמה הסורית בכפר מזרעא. זה היה בחורף מאוד קשה עם שלגים ורוחות איומות, לא היינו מוכנים לקור ולשלג שהיו שם, עד שהגיעו לנו בגדים מתאימים השתמשנו בתנורים של הכפריים. אלה תנורים כמו אח, אך להבדיל אלף הבדלות – שהם היו מחממים את התנור לא בעצים אלא בצואת פרות וחמורים שהיו זורקים בפנים כמו כיכרות לחם. הדברים האלה היו תופסים כל כך הרבה זמן בחימום – זה היה מדהים. אבל הריח היה איום ונורא, עד שהתרגלנו וכבר לא הרחנו את הריח הנורא. שם למעשה מאוד מאוד התחברנו ונהיינו חבורה מאוד מאוד מגובשת, כי גם המרחק גם האזור שהיינו בו הפך אותנו למאוחדים. גם שנים אחר כך, כי הרגשנו ש"אם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד ליד השני", זו בהכרח החוויה שמצחיקה אותי. זו אחוות לוחמים! מסבירה ענבל: "בגלל שסבא היה באזור מלחמה שתנאי הראות היו בו מאוד קשים, ומכיוון שהתקופה הייתה תקופה בחורף עם שלג כבד, אז סבא וחבריו החיילים היו בלילות מתכנסים ומקרבים את הטנקים כדי ליצור מעין חניון ללילה שמטרתו להגן עליהם מפגיעות של הסורים ולכן הם היו צריכים לסמוך אחד על השני)."

החוויות שהיו לנו שם, הם שעוברים עם הטנקים ממקום למקום כדי שלא יפגעו בנו, אז היינו צריכים להעמיס את כל הציוד ולא היינו מוכנים לוותר על התנורים, אז היינו מעמיסים אותם על הטנקים עם הרובה. איפה קושרים את הארובה? על הקנה של התותח. פתאום הסורים רואים שכאילו תותח עם שני קנים. אפילו מהמודיעין היו מבסוטים שהם חשבו שזה נשק חדש, אמרו לנו להמשיך לנסוע ככה כי המודיעין שלהם לא מבין מה זה, הם חושבים שזה טנקים חדשים עם שני קנים. ככה הסתובבנו והיינו מכסים את זה ברשת הסוואה. זה גרם להם עוד יותר לחשדות והם מאוד פחדו להתקרב אלינו. וככה היינו מסתובבים באזור, כי אסור לנו היה להישאר במקום אחד. היינו בצורה כזו מסתובבים עם רוב הציוד. מה עושים שצריכים לוותר על חלק מהציוד ואתה לא רוצה לוותר על כלום? אז קשרנו מסביב לטנקים ארגזי תחמושת כדי שנוכל להכניס בפנים את כל הציוד שלנו. נראינו כצוענים ואת התנור כמובן שאסור לשכוח, כי הוא היה מאוד חיוני ללילה.

היו לנו אוהלים מאוד מיוחדים שהגיעו מארצות הברית שהיה אפשר להכניס בפנים את התנור. זה היה אוהל מיוחד בו היה חור למעלה והארובה הושחלה דרכו. תמיד היינו צוחקים על עצמנו שאנחנו, סליחה על המשפט, "שורפים חרא". בזמן המעברים שלנו מצד לצד עם הטנקים נפגענו על ידי טנק סורי. החברים פשוט גררו אותי ואת הצוות משם כדי שלא נישאר בקו האש, ונסענו לחניון הלילה. הזמנו את החוליה הטכנית לתיקון הטנק, ואז הפתעה גדולה הייתה של מי בא לתקן לי את הטנק – זה היה אחי אלי. הוא אמר לי: "אני משבית לך את הטנק ללילה ואני אחזור מחר, כי המנוע שיש לי פה לא מתאים לך, אני אביא מנוע ואביא לך את כל הציוד שהלך לך". וככה היה, למחרת הוא חזר. בינתיים הוא הודיע לכל המשפחה, לאשתי ולכולם, שאני חי, הכל בסדר איתי והוא פגש אותי ברמת הגולן. למחרת הוא הביא לנו באמת מכל טוב – אם זה גם אוכל טרי גם כל מיני ממתקים שלא הגיעו אלינו בכלל, כי לא יכלו להגיע אלינו. 'הועד למען החייל' ובכלל לא יכלו להגיע אלינו כי אסור היה להיכנס "לשטח אש'. 'פלוגת המפקדה' לא הגיעה אלינו. (בכל גדוד יש מספר פלוגות, ובין היתר פלוגת מפקדה – פלוגה שנותנת שירותים, כלומר אחראית על האפסנאות, ביגוד, שמיכות, מזרונים, מעילים, אוהלים, אוכל, תחמושת ודלק. היא נקראת פלוגת מפקדה). אחי החליף לנו את המנוע ואחרי כמה שעות הטנק היה כשיר לתנועה ולירי והכל היה בסדר והמשכנו כרגיל.

כיום

כיום אני נשוי פלוס שלוש עם שמונה אוצרות (נכדים), יש לי שני בנים שגרים בצפון הארץ והבת הבכורה שגרה בירושלים ולה שלוש בנות. ענבל, המראיינת שלי, היא הקטנה מבניהן.

במהלך היום שלי אני עובד בגינה הגדולה שיש לי, מגדל גידולי מים ומשחק במחשב. אני גר בירושלים מאז שנולדתי, אבל בעוד כמה חודשים אני אעבור לצפון הארץ. תחושת העברת המגורים לצפון גורמת לתחושה של התחדשות והיא מאוד מרגשת אותי מצד אחד, ומצד שני היא מקשה, כי אני ואשתי הולכים להשאיר חלק מהמשפחה בירושלים. התקווה שלי היא שאצור בצפון גינת ירק כמו שיש לי בירושלים, כולל גידולים במים, ולהמשיך להיות בריא.

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה הייתה תקופה של אי ודאות, כשהודיעו על המחלה לא הבנו את חומרתה וכולנו התייחסנו לזה בקלות עד שהודיעו לנו שצריך להיכנס לסגר. בדרך כלל כל יום הנכדות שלי היו באות מהצהרים עד הערב כצהרון, וברגע שהתחיל הסגר בעצם אף אחת מהנכדות לא באה לצהרון ונשארנו בעצם אשתי ואני לבד, זו הייתה בעצם תקופה מאוד קשה של שעמום ופחד שכולם יהיו בריאים ושאף אחד לא ידבק, זה היה מפחיד. מאחר והיה הרבה זמן פנוי ומאוד משעמם, התחלתי לעבוד בגינה, ובעקבות זה התחלתי לעשות גידולי הידרופוניה (גידול ירקות במים): גידלנו חסה, שמיר, בזיליקום, גידלנו עגבניות אך הייתי חייב להוציא אותם כי השורשים שלהם סתמו את הצינורות, וכך מהניסויים שעשינו ראינו מה טוב לנו לגדל ומה לא טוב לגדל במים, זה נתן לנו להתעסק בגינה במקום בווירוס. התחלתי לקרוא על דברים הקשורים לגידול במים במקום לראות בטלוויזיה איך המצב מתדרדר. במהלך תקופת הקורונה עלו לי הרבה מחשבות כמו: האם החיסון יעיל, מתי זה יגמר, עד מתי נצטרך ללכת במסכות.

חפץ משמעותי

החפץ המשמעותי עבורי הוא ספרי קודש שאותם קיבלתי בירושה מאבא שלי שהיה נכדו של חכם באשי, הספרים נמצאים אצלי שמורים. הספרים בני יותר מ- 200 שנה.

חג הפסח

ההכנות לפסח היו מתחילות חודשים לפני פסח, כשאני הייתי ילד היו מנקים את הבית ביסודיות: שמיכות, כרים, מזרונים, היו מפרקים אותם, מוציאים את התכולה לצמר ונוצות לחוד, היו מרוקנים חדר אחד מהתכולה, פורסים על הרצפה סדין ומזמינים איש מיוחד שיבוא עם מכשיר מנג'ד כדי לפרק את גושי הצמר ונוצות בשביל לאוורר את התכולה של גושי הצמר והנוצות ואז מכניסים את הצמר והנוצות לכיסויים חדשים. בשלב זה היו שומרים את זה לליל הסדר ולא ישנים עם זה עד פסח – גם אם קר, אחר כך מסיידים את הבית. במטבח היו מוציאים את כל הכלים ומחליפים אותם בכלים מיוחדים לפסח, במידה ולא היו מספיק סירים וסכו"ם היו עושים הגעלת כלים. ביום ליל הסדר אימא שלי הכינה את קערת פסח בדרך כלל. היינו קונים את הזרוע או של עגל או של כבש וחרוסת, היינו מכינים בבית מתמרים – אז היינו מכינים הכל בבית ולא קונים. היינו קמים מוקדם בבוקר של ליל הפסח כדי ללכת לקנות מצה שמורה ואז בסביבות השעה תשע היינו שורפים את כל החמץ ומסדרים את שולחן החג. הקריאה הייתה נעשית על ידי אבא שלי ושאר האחים היו מצטרפים, לפני השיר "מה נשתנה" אבא שלי ואחי הגדול היה עושים את טקס יציאת מצרים כמו הצגה, היינו לובשים גלימות לבנות, כל ילד קיבל מקל והיינו הולכים בבית עד שהיינו מגיעים קרוב לאבא שלי ואז הוא היה שואל: מאיפה באתם?

אנחנו: ממצרים.

אבא שלי: לאן אתם הולכים?

אנחנו: לירושלים.

אבא שלי: ומה צידתכם?

ואז כולם היו שרים את השיר מה נשתנה.

האפיקומן שלי: כשנולדה בתי הבכורה והפכה אותי לאבא  לראשונה, אני זוכר שמאוד פחדתי להחזיק אותה מחשש שאני אמעך אותה. כשבתי הביאה לי את הנכדה הראשונה שהפכה אותי לסבא, ובנוסף לשתי המתנות האלה יש לי עוד שמונה מתנות – אלה כמובן הנכדים והנכדות שלי.

מתכון משפחתי – קובה

הזוית האישית

סבא עמנואל: במשך העבודה שלי עם ענבל היא גרמה לי להיזכר בילדות, בחוויות של החגים, בשירות הצבאי שלי ולחלוק עם ענבל כל מיני קוריוזים מצחיקים היה לי מאוד נעים וכיף לעבוד עם ענבל על התיעוד, והייתי מחכה כל יום שלישי כדי לעבוד ולספר איתה דברים.

הנכדה המתעדת ענבל: היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה עם סבא. למדתי מסבא על העבר שלו דברים שלא ידעתי לפני כן, זה פיתח את הקשר שלנו מאוד כי לפני כן לא היינו כל כך בקשר אבל עכשיו ובמיוחד כשהוא עומד לעבור לצפון, הקשר שלנו חזק. התרשמתי מכך שלמרות שסבא עבר מלחמות וחוויות קשות, הוא העדיף להתמקד ברגעים החיובים שלו ושל חבריו ללחימה.