מאגר סיפורי מורשת

שמי קסם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתא שלי, זנבו יונס. התיעוד מתמקד בתקופות שסבתא שלי הייתה באתיופיה וחלק מן התקופה שהיא בארץ. בחלק מהריאיון הייתי צריכה תרגום מאמהרית לעברית, ככה ששאלתי כל פעם מה סבתא אמרה – שמות של ערים באתיופיה כמו גונדר, עיר מולדתה של סבתא.

סבתא נולדה באתיופיה שבעיר גונדר, היא נולדה בשנת 1948, להורים פנטה אקלה וביינש ביירסאו בקהילה יהודית. בשנה בה היא נולדה הייתה שמחה כפולה כי היא נולדה ביום שהוכרז על הקמת מדינת ישראל, יום זה היה גם יום גשום מאוד.

השם של סבתא הוא זנבו. המשמעות שלו הוא 'ירד עלינו ברכה', גם בגלל הגשם כי גשם – המשמעות שלו מסמלת ברכה ויבול טוב, וגם בגלל שהקימו את מדינת ישראל וכל הזמן חלמו לעלות למדינת היהודים ועכשיו שיש מדינה נשאר רק לעלות אליה.

השפה שסבתא מדברת היא אמהרית, באתיופיה יש 80 שפות שונות שמדוברות שם, אמהרית היא השפה הכי מדוברת. השכונה שבה נולדה וגדלה סבתא נקראת גונדר, שם התגוררה עם שבעה אחים וכל המשפחה שלה כיהודים גרו באותה שכונה. הם גרו יחד עם המשפחה: בני דודים גרו יחד, למדו והתפללו  באותה שכונה, כל היהודים גרו יחד, משפחת אקלה. סבתא התחילה ללמוד בבית ספר שנקרא אמבובר, הם התפללו בבית כנסת שנמצא צמוד לבית הספר, היו מורים שמלמדים עברית וגם מקצועות שונים. לאחר מספר שנים, כשהייתה בגיל 15, התחתנה והלכה לכפר שנקרא סרמלי.

סבתא נשואה לסבא בשם יונס מספן, נולדו להם חמישה ילדים, שמות הילדים הם: ברוך, מרתה (נפטרה באתיופיה), דני, מימי, בועז. סבא היה מלמד בבית הספר אמבובר אמהרית חשבון לכיתות א'-ב', בנוסף סבא היה חקלאי. הוא היה אחראי לחלוקת סוכר וקמח בעיר שנקראת טדה. סבא וסבתא גרו בבקתה גדולה שיש בה חדרים גדולים שעשויים מבוץ, סבתא עקרת בית שטיפלה בילדים, הם גרו ליד יער ונחל שיש בו הרבה זרימת מים. סבתא מציינת כי הם גרו באושר עם שמחת חיים מלאים ובריאים.

סבתא זנבו

כל היהודים גרו באותו כפר ובכפרים נוספים שנקראים ווגלו, וויני, וסנגי, מאצי, גרבסקס, טדה. כל הכפרים האלה – נמצאים בהם הרבה יהודים שגרים בצוותא ומתפללים יחד עם כל היהודים. סבתא מספרת כי היו עורכים קניות בעיר בגונדר וגם שם למדו האחים של אימא שלי.

סבא יונס ז"ל נפטר כשהילדים היו קטנים. אחרי שסבא נפטר, סבתא הייתה צריכה לגדל את הילדים שלה לבד. היא אומרת שהיה מאוד קשה, היא הייתה אחראית על החקלאות, הבית, הצאן הבקר, הקניות וכל מה צריך בית. היא מספרת שבשנים הראשונות היה מאוד קשה והיה מחסור בכסף ובאוכל, לאט לאט היא התגברה על הקשיים והבן הבכור ברוך גדל התחיל לסייע כרועה צאן.

הרצון לעלות לארץ ישראל תמיד היה, תמיד דיברו על הנושא והכמיהה הייתה גדולה מאוד. בעקבות הסיפורים והרצון הגדול, הבן הבכור ברוך ברח מהבית במטרה לעלות לארץ ישראל. הוא ובן דודו הלכו עם קבוצת אנשים דרך סודן, שם הם נאסרו למשך שנה ובנס שוחררו והגיעו לארץ ישראל. הם היו בסך הכל בני 15 ולא יותר, סבתא אומרת שהיא לא ידעה מה קרה לו, לא ידעה אם הוא חי או מת, חיכתה ושאלה אנשים אם הם יודעים עליו משהו. עם השנים אנשים סיפרו לה שהוא הגיע לארץ ישראל אך היא לא האמינה, בשלב מסוים אח של סבתא שהיה בארץ הגיע לאתיופיה במטרה לקחת את אימא שלו ואת סבתא שלי שהיא אחותו. הוא סידר את הדברים, הניירת, דרכונים. לילדים לא סיפרו שהם הולכים לעלות לארץ ישראל, פחדו שהם יפלטו ויגידו לסובבים אותם ואז יסגירו אותם לשלטונות. רק אחרי שהכל היה מוכן, הם עלו באמצע הלילה למטוס וסיפרו להם שהם עולים לארץ ישראל – ואז התחיל השמחה השירה.

חגים ושבתות אצל סבתא

החגים והשבתות אצל סבתא זה הכי כיף שיש, שם נפגשים כל המשפחה וכל הילדים משחקים ביחד וישנים ביחד, פורסים על כל הסלון את המזרונים וכל הילדים חוגגים כל הלילה בסיפורים וצחוקים.

אצל סבתא

הזוית האישית

קסם הנכדה המתעדת: למדתי על הזהות שלה ואת הזיכרונות שלה. היה מרתק לתעד את סבתא.